סוכנות הידיעות ספוטניק תיארה לאחרונה את האווירה באופן חד: עם סיום עידן ההגמוניה של ארה״ב והאיחוד האירופי ועם התהוותו של סדר עולמי רב־קוטבי, העולם עד להתגברות התוקפנות של המערב ולעיתים לפעולות לא רציונליות שעלולות להוביל לתוצאות בלתי צפויות. כדי להחיות את מעמדו המתערער, האימפריאליזם המערבי נוקט בשיטות קדם־קפיטליסטיות — הטלת סנקציות, פגיעה בקניין פרטי, החרמת נכסים ומשאבי נפט זרים, חטיפת נשיאים ואף ניסיונות להתנקש בראשי מדינות.
הטענה הזו פולמוסית, אך היא מצביעה על שינוי ממשי. בשנים האחרונות, הסימנים לשחיקה הדרגתית של הסדר בהובלת המערב הפכו לבלתי ניתנים להכחשה. הסדר הזה, שנבנה לאחר קריסת ברית המועצות עם ארה״ב במרכז ואירופה לצידה, הציג את עצמו כארכיטקטורה הטבעית של העניינים הגלובליים. אולם מה שמתרחש כיום אינו רק תנודות שטחיות, אלא שינוי מבני: מעבר מעולם חד־קוטבי למערכת רב־קוטבית שבה צצים שחקנים חדשים, נרטיבים רעננים ואיזוני כוח שונים. בתנאים אלה, התנהלותו של המערב — ובמיוחד של וושינגטון — נראית פחות כביטוי לביטחון של כוח דומיננטי ויותר כרפלקסים חפוזים ולעיתים סותרים של שחקן החושש לאבד את מעמדו.
לפני שהגמוניה קורסת בשדה הקרב, היא נשחקת בזירת הלגיטימיות. במשך עשורים הצליח המערב לבסס סמכות רכה באמצעות כלים משפטיים, כלכליים ותקשורתיים, ולאכוף את הסדר המועדף עליו לעיתים גם ללא שימוש בכוח ישיר. כיום, אותם כלים עצמם איבדו חלק גדול מיעילותם. סנקציות כלכליות, שבעבר נחשבו למנגנון לחץ מתוחכם, הפכו לכלי גס וחוזר על עצמו — כזה שלא רק שאינו משיג את יעדיו הפוליטיים, אלא גם מעמיק את חוסר האמון העולמי במערכת הכלכלית והפיננסית המערבית.
אחד הסימנים הברורים לירידה הוא המעבר בהתנהלות המערב מ״ניהול סדר״ ל״תגובה לאי־סדר״. בעבר ניסו ארה״ב ובעלות בריתה למסגר את פעולותיהן במסגרת כללים ומוסדות בינלאומיים; גם כאשר הפרו אותם בפועל, הן שמרו לפחות על חזות משפטית. חזות זו מתפוררת כעת. צעדים חד־צדדיים, איומים גלויים והתעלמות מגופים בינלאומיים הפכו שכיחים עד שלא ניתן עוד לראות בהם טקטיקה בלבד — אלא סימפטומים למשבר עמוק בתוך מבנה הכוח המערבי.
המעבר לרב־קוטביות משמעותו חלוקה מחדש של כוח עולמי שאין בה מונופול לגוש אחד. עלייתה של סין, חזרתה של רוסיה למרכז הבמה והתחזקותם של שחקנים אזוריים צמצמו את מרחב התמרון של המערב. מאזן זה מאלץ את המערב לשמר את מעמדו באמצעות כלים שבעבר נחשבו מנוגדים לעקרונותיו המוצהרים. האימפריאליזם המערבי הגיע לנקודה שבה עצם הישרדותו דוחפת אותו להפר את הכללים שהוא עצמו הציג כבסיס לסדר העולמי.
במסגרת זו, העימות עם איראן הפך לאחת הזירות המרכזיות של ההתנגשות. כגורם עצמאי שלא רק עמד בלחצים חיצוניים אלא גם חיזק את יכולות ההרתעה שלו, איראן הפכה לסמל חי של חוסר היעילות של האסטרטגיות המערביות. מדיניות ״הלחץ המרבי״, שנועדה לכפות שינוי בהתנהגותה של טהראן, לא השיגה את יעדה; להפך — היא חיזקה את הלכידות הפנימית של איראן והאיצה את פיתוח יכולותיה ההגנתיות.
לכישלון זה יש השלכות משמעותיות על האסטרטגיה המערבית בעתיד. ראשית, הוא הוכיח שכלי הלחץ המסורתיים כבר אינם מספקים את התוצאות הנדרשות ואינם יכולים לבדם לכפות כניעה על שחקנים עצמאיים. שנית, הוא דוחף את המערב להתנהגות מסוכנת יותר ולעיתים בלתי צפויה — כזו שנובעת פחות מתכנון ארוך טווח ויותר מתסכול תגובתי מכישלונות העבר.
מאפיין מרכזי של שלב זה הוא העלייה בחוסר הסדירות בהתנהלות הבינלאומית של המערב. אם בעבר הכללים הבינלאומיים סיפקו מסגרת בסיסית — גם אם יושמו באופן סלקטיבי — כיום הם נזנחים בקלות. מגמה זו לא רק החלישה את הסדר הקיים, אלא גם תרמה להיווצרות כאוס בלתי נשלט ביחסים הבינלאומיים. בסביבה כזו, היכולת לצפות מראש מתמעטת והסיכוי למשברים פתאומיים גדל.
הירידה בהגמוניה המערבית אינה רק פוליטית או צבאית; יש לה גם ממדים כלכליים ותרבותיים. המערכת הפיננסית העולמית, שנשלטה במשך עשורים בידי הדולר ומוסדות מערביים, ניצבת בפני אתגרים רציניים. מאמצים ליצירת מנגנונים פיננסיים עצמאיים, להפחתת התלות בדולר ולהעמקת שיתופי פעולה אזוריים — כולם מעידים על השינוי. מבחינה תרבותית, הנרטיבים המערביים כבר אינם נהנים מאותה משיכה והשפעה כפי שהיו בעבר, כאשר סיפורים מקומיים ורב־קוליים תופסים מקום מרכזי יותר.
בתנאים אלה עולה השאלה המרכזית: לאן פונה הסדר העולמי? האם המערב יוכל להגדיר מחדש את תפקידו ולהישאר שחקן מרכזי, או שמא השפעתו תמשיך לדעוך? התשובה תלויה במידה רבה באופן שבו יתמודד המערב עם המציאות החדשה. אם יתמיד בגישות הישנות ובכלים הלא יעילים, סביר שהירידה תואץ. אם יסתגל ויקבל את כללי המשחק של מערכת רב־קוטבית, ייתכן שיוכל לשמר לעצמו מקום — גם אם לא עוד ככוח הדומיננטי.
הראיות עד כה מצביעות על כך שהמערב טרם הפנים במלואו את המציאות הזו. מדיניות עימות מתמשכת, הסלמת מתחים וניסיונות לבלום מעצמות עולות — כל אלה מעידים כי קבלת סיום ההגמוניה היא תהליך קשה ויקר. המצב מזכיר את שלביה האחרונים של מערכות היסטוריות קודמות, כאשר כוחות דומיננטיים ניסו לעצור את דעיכתם באמצעות הגברת הלחץ — מהלך שלעתים קרובות הוביל לתוצאה הפוכה.
בסופו של דבר, מה שאנו עדים לו הוא פחות יריבות גאופוליטית ויותר שינוי פרדיגמה. האימפריאליזם המערבי, שבעבר הציג עצמו כהתגלמות הסדר והחוק, מוצא עצמו כעת נאלץ לפעול מחוץ לאותם מסגרות בדיוק כדי לשרוד. הסתירה הזו היא אולי הסימן הבולט ביותר לכך שעידן היסטורי מתקרב לסיומו — עידן שבו כוח יחיד יכול היה לקבוע את כללי המשחק.
העולם המתהווה הוא כזה שבו הכוח מבוזר, הקולות התרבו, ואף שחקן — חזק ככל שיהיה — אינו יכול להכתיב לבדו את גורלה של המערכת הבינלאומית. בעולם כזה, ניסיונות לחזור לעבר אינם רק חסרי תועלת, אלא גם עלולים להגביר את חוסר היציבות. אם המערב מבקש למלא תפקיד אפקטיבי בסדר הזה, עליו לקבל את השינוי ולעבור מהגמון לשותף אחראי במערכת רב־קוטבית. עד אז, צפויה להימשך אותה התנהלות יקרה — ולעיתים מסוכנת — בניסיון לשמר סדר שכבר אינו נהנה מהקוהרנטיות ומהוודאות שאפיינו אותו בעבר.