כשהנמלים בעולם נסגרות בפני ישראל: הלחץ הימי – מכה ישירה לכלכלה

הלחץ הבינלאומי הגיע כעת לאחד מעורקי החיים הכלכליים החיוניים ביותר של ישראל: התחבורה הימית ושרשרת אספקת הסחורות. השבתה ושיבושים בפעילותם של יותר מ-100 נמלים ב-22 מדינות הראו עד כמה הסחר הימי של ישראל חשוף להתפתחויות הפוליטיות והביטחוניות באזור, כמו גם למחאות מאורגנות מחוץ לגבולותיה. חשיבותו של המהלך היא בכך שהשלכותיו אינן מוגבלות למשלוחי נשק בלבד; גם סחורות אזרחיות, חומרי גלם לתעשייה ואף מוצרי יסוד מועברים באותה רשת תחבורה, ונפגעים משיבושים בפעילותה.

במהלך השביתה האחרונה, השבתת מסופי הנמלים וסירובם של עובדי הנמלים לטפל במטענים שיבשו את תנועת האוניות ואת העברת הסחורות. במסגרת המהלך נעצרה העברתם של 52 אלף מכולות ומטענים בשווי 2.8 מיליארד דולר שיועדו לישראל. המספרים האלה אינם מעידים רק על עיכוב של כמה משלוחי נשק; כאשר אונייה נעצרת בנמל מעבר או אינה יכולה לפרוק ולטעון מטענים, כל הסחורות שעל סיפונה, ללא קשר לסוגן או ליעדן הסופי, מתעכבות. לכן גם מוצרי צריכה, מזון, תרופות, ציוד תעשייתי וחומרי גלם לייצור אינם חסינים מפני השלכות העיכובים האלה.

את חשיבותו הכלכלית של האירוע יש לבחון על רקע מבנה היבוא של ישראל. כ-96 אחוזים מהיבוא הישראלי מגיעים דרך הים. לכן, התחבורה הימית אינה רק אחת הדרכים להעברת סחורות לישראל, אלא עורק מרכזי באספקת צורכי המשק והתעשייה. כל עלייה בעלויות או שיבוש במסלול הזה מתגלגלים ישירות ליבואנים, ליצרנים ובסופו של דבר גם לצרכנים. כאשר אוניות מתעכבות, לוחות הזמנים שלהן משתנים, עלויות האחסון והשהיית המכולות עולות, וחברות הספנות גובות תשלום נוסף כדי לפצות על הסיכונים והעיכובים. התוצאה ברורה: מחירי הסחורות המיובאות, ממזון ומוצרי יסוד ועד לחומרי גלם למפעלים ולמוצרי צריכה, עולים – וכוח הקנייה של משקי הבית בישראל נשחק.

ניסיון השנים האחרונות מלמד שאין מדובר בחישוב תיאורטי בלבד. התקפות החות'ים על אוניות שעברו בים האדום הוציאו את נמל אילת מפעילות מסחרית סדירה למשך יותר משנתיים, כמעט לחלוטין. הנמל, שהכנסותיו הסתכמו בכ-212 מיליון שקל בשנת 2023 ושאליו הגיעו בשגרה קרוב לעשר אוניות בחודש, ובהן אוניות להובלת כלי רכב, שותק למעשה לאחר שחברות הספנות שינו את מסלוליהן. העברת כלי הרכב דרך נמל עקבה בירדן הייתה חלופה יקרה למסלול הישיר והטילה עלויות נוספות על הסחר. הניסיון הזה הראה כיצד איום על נתיב ימי יכול להשבית את פעילותו של נמל ולהטיל עלויות יבוא נוספות על המשק.

דוגמה נוספת היא העלייה החדה בעלויות הביטוח וההובלה בתקופות של מתיחות צבאית. במהלך מלחמת 12 הימים ביוני 2025, פרמיית ביטוח סיכוני המלחמה לאוניות שהיו בדרכן לנמלי ישראל עלתה מכ-0.2 אחוזים מערך האונייה ל-0.7 עד אחוז אחד. במרץ 2026 הגיעו עלויות הביטוח לאוניות שעברו במצר הורמוז לשלושה אחוזים מערך האונייה. העלייה של 300 אחוזים בעלויות הביטוח בתקופה זו הוכיחה כי הסיכון הביטחוני מייקר את היבוא עוד לפני שהאונייה מגיעה לנמל.

כעת, לנוכח האפשרות שישראל תיכנס למלחמה חדשה נגד איראן, הלחץ על ענף התחבורה הימית ועל המשק הישראלי מקבל ממדים רחבים בהרבה. מלחמה עם איראן אינה פירושה רק עלייה בסיכון בנתיב ימי אחד או בנמל מסוים; מיקומה הגיאוגרפי של ישראל והתלות העמוקה שלה בנתיבי השיט באזור חושפים את כלל מערך היבוא שלה לעלויות כבדות יותר. העלייה בסיכונים הכרוכים במעבר בנתיבי מים אסטרטגיים, התייקרות הביטוח, שינוי מסלולי ההפלגה והקושי בתכנון פעילותן של חברות הספנות – כל אלה מייקרים את העברתן של המכולות. במקביל, שביתות וחסימות בנמלים באירופה ובאזורים נוספים בעולם מוסיפות לחץ על אותה רשת. כך ניצבת ישראל מול שתי חזיתות לחץ: חוסר הביטחון הנובע מהמלחמה באזור והמגבלות ההולכות וגוברות בנמלים הבינלאומיים.

הלחץ על התחבורה הימית של ישראל כבר החל, והשפעותיו ניכרות כעת בעיכוב משלוחים, בעלייה בעלויות הביטוח ובשיבושים בשרשרת האספקה. השביתה האחרונה הראתה כי הלחץ חורג ממשלוחי נשק ומשפיע גם על הסחר האזרחי. הניסיון מנמל אילת והזינוק בעלויות הביטוח במשברים קודמים מלמדים גם כי המשק הישראלי כבר שילם מחיר ממשי על שיבושים מסוג זה. עם התרחבות המלחמה נגד איראן, הלחץ הזה יגבר פי כמה, משום שנתיבי השיט באזור יהפכו למסוכנים יותר ועלויות הובלת הסחורות יעלו. בסופו של דבר, את מחיר הלחץ הזה ישלמו לא רק חברות הספנות והיבואנים, אלא גם הצרכנים בישראל, בדמות עליית מחירים ושחיקה בכוח הקנייה שלהם.