עם ציון יום השנה השלישי למבצע מבול אל-אקצא, ב-7 באוקטובר 2023, ניתן לומר כי אזור מערב אסיה עדיין מתנהל במציאות שקווי היסוד שלה עוצבו בהשפעת גלי ההדף של אותו מבצע היסטורי.

במהלך שלוש השנים האחרונות, מכונת המלחמה של המשטר הציוני ביצעה את המהלכים הצבאיים הנרחבים וחסרי התקדים ביותר; הרג של עשרות אלפי אזרחים והרס התשתית המלאה של החיים ברצועת עזה, הרחבת המלחמה ללבנון, חיסולים ממוקדים ברחבי האזור וכניסה לעימותים אזוריים רחבי היקף — כל אלה היוו חלק מרכזי בזירה המבצעית של תל אביב.

בתוך המציאות התקשורתית הסוערת הזאת, היו משקיפים וזרמים פרשניים שניסו לטעון כי היקף המתקפות ההתקפיות וההרג מאפשר לתל אביב לנצל את המשבר כנקודת פתיחה לביסוס כוחה, לעיצוב מחדש של מאזן הכוחות ולהשגת מעמד עדיף באזור.

אולם בחינה מעמיקה של שינוי אסטרטגי מחייבת מעבר למעטפת של האירועים בשטח והתבוננות בתשתיות היציבות של הכוח. השאלה הבסיסית היא האם העוצמה הצבאית הזאת הצליחה לשנות לטובת ישראל את המגמות הגאו-פוליטיות, הכלכליות והחברתיות המרכזיות, או שמתחת לפני השטח של המלחמה התחולל תהליך עמוק ובלתי הפיך של שחיקה?

כדי להבין את התשובה, אם נבחן את הסוגיה מנקודת מבט אסטרטגית יותר, נגלה תמונה שונה לחלוטין. הפרויקט ההיסטורי החיוני ביותר של ישראל וארצות הברית בעשורים האחרונים היה המאמץ לשלב את תל אביב באופן מבני בכלכלה ובמערכת הביטחון העולמית.

פגיעה בפרויקט השילוב של ישראל

הדוקטרינה ההיסטורית החיונית ביותר של ישראל בעשור האחרון הייתה התפיסה של "שילוב מבני בכלכלה ובמערכת הביטחון העולמית". הוגים אסטרטגיים בתל אביב סברו כי באמצעות עקיפת הסוגיה הפלסטינית והקפאת שאלת הכיבוש, ניתן יהיה לבסס את ישראל כעוגן אזורי בתחומי הטכנולוגיה, התחבורה, האנרגיה והביטחון. דוקטרינה זו התבססה על ההנחה שהאינטרסים הכלכליים, המסחריים והביטחוניים המשותפים בין מדינות ערב והמערב לבין ישראל יצליחו בסופו של דבר לנטרל את משקלה ההיסטורי של הסוגיה הפלסטינית.

חתימת הסכמי הנורמליזציה המכונים "הסכמי אברהם" בשנת 2020 הייתה הצעד המעשי הראשון שנועד להוכיח את ההנחה הזאת. במסגרת זו, עוד לפני 7 באוקטובר, המשטר הציוני כונן יחסים רשמיים עם מדינות כמו איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו.

החוליה האחרונה בפרויקט הדיפלומטי הזה הייתה המשא ומתן המואץ לנרמול היחסים עם ערב הסעודית. וושינגטון ותל אביב קידמו במלוא המרץ תוכנית שבמסגרתה ריאד תכונן יחסים רשמיים עם ישראל בתמורה להסכם הגנה עם ארצות הברית ולגישה לטכנולוגיה גרעינית. באותה תקופה דיווחים הצביעו על כך שסעודיה זנחה את הסוגיה הפלסטינית והייתה מוכנה להכריז בפומבי על כינון היחסים עם ישראל.

הצעד הבא להשלמת הארכיטקטורה החדשה הזאת היה הצגתו של "פרויקט המסדרון הכלכלי הודו–המזרח התיכון–אירופה" (IMEC) בפסגת G20. מדובר בפרויקט-ענק שנועד להפוך את נמל חיפה ללבו של נתיב המסחר והמעבר בין אסיה לאירופה, ולשמש אסטרטגיה מרכזית ליצירת חלופה ליוזמת "חגורה אחת, דרך אחת" של סין. במודל הזה, ישראל לא רק הייתה יוצאת מהבידוד הגיאוגרפי שלה, אלא גם ביקשה להפוך למרכז אזורי של אנרגיה, כבלים אופטיים ותעבורת רכבות.

אולם המכה של 7 באוקטובר ומלחמת עזה מוטטו בבת אחת את המבנה השברירי הזה ואת התוכניות האזוריות של ארצות הברית וישראל. ריאד השעתה מיד את כל שיחות הנורמליזציה והעלתה מחדש את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית על בסיס גבולות 1967 כתנאי שאינו נתון למיקוח.

במקביל, יישום פרויקט מסדרון IMEC נעצר בשל חוסר הביטחון בנתיבי הים, ההתקפות בים האדום ואי-היציבות הפוליטית, והוביל משקיעים בינלאומיים לסגת. הסכמי אברהם הפכו גם הם למעטפת קרה; שגרירים הוחזרו, והמסחר הפומבי הוחלף בזעם ציבורי גובר בעולם הערבי.

קריסת אשליית חוסר הפגיעות של ישראל

מעבר להיבטים הדיפלומטיים, המכה שספגה דוקטרינת הביטחון הישראלית ב-7 באוקטובר מוטטה את הבסיס לתדמיתה הצבאית ולכושר ההרתעה שלה. במשך יותר משבעה עשורים התבססה דוקטרינת הביטחון של תל אביב על שלושה עקרונות מרכזיים: "התרעה בזמן", "הגנה בלתי חדירה" ו"ניצחון מהיר ומכריע בשטח האויב".

ישראל השקיעה במשך שנים במאמץ תקשורתי נרחב לבנות לעצמה מותג עולמי של "ביטחון מוחלט" ו"חוסר פגיעות", באמצעות טכנולוגיות מתקדמות כמו הגדר החכמה בגבול רצועת עזה, מערכת כיפת ברזל ועליונותם של ארגוני המודיעין אמ"ן ושב"כ.

מבצע מבול אל-אקצא הרס את המיתוס המודרני הזה בתוך שעות. הקריסה הפתאומית של קווי ההגנה בעוטף עזה, העיוורון של מערכות המעקב האלקטרוניות והבלבול שנמשך שעות בדרגי הפיקוד הצבאי הוכיחו שלא רק שלא הייתה התרעה בזמן, אלא שההנחה בדבר חוסר הפגיעות הייתה למעשה שכבת זכוכית שכיסתה על שכבות פגיעות ביותר.

כישלון אסטרטגי זה טרם תוקן, אפילו על פי ההערכות הרשמיות העדכניות ביותר של מכוני המחקר הביטחוניים בישראל עצמם. על פי הדוח המקיף "מאזן הביטחון הלאומי של ישראל", שפורסם בימים האחרונים על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), דעת הקהל בישראל שרויה בייאוש ובחוסר אמון עמוק בכל הנוגע להישגים הצבאיים.

בסקר של המכון, 42 אחוזים מהישראלים תיארו את מצב הביטחון הלאומי של ישראל כ"רע או רע מאוד", ורק 20 אחוזים הגדירו אותו כ"טוב". בנוסף, בסקר "האיומים הקיומיים" של INSS, התרחיש של "עימות חריף ואלים בין קבוצות בתוך ישראל" דורג במקום הראשון בין האיומים המרכזיים, ואף דורג מעל תוכנית הגרעין של איראן ומשברים חיצוניים.

על פי הנתונים המופיעים בדוח, בין 12% ל-23% מתושבי ישראל הצהירו כי תוצאות המשבר והבחירות הקרובות גרמו להם לשקול לעזוב לצמיתות את ישראל — תופעה שהובילה למאזן הגירה שלילי חסר תקדים, במיוחד בקרב האליטות האקדמיות והטכנולוגיות.

שיתוק מבני בעורקי הכלכלה

לצד קריסת ההרתעה והקיפאון הדיפלומטי, גם העורקים הכלכליים של ישראל ספגו לאחר מלחמת עזה שיתוק מבני חמור. דוח INSS מאשר כי אף שכלכלת ישראל לא נעצרה לחלוטין, היא חוותה "שינוי מבני עמוק וקיפאון משמעותי ברמת החיים".

העלויות הישירות והעקיפות של המלחמה חצו את רף 200 מיליארד הדולר, והגירעון התקציבי זינק לשיא חסר תקדים. לראשונה בתולדותיה, שלוש חברות דירוג האשראי הגדולות בעולם — מודי'ס, S&P ופיץ' — הורידו את דירוג האשראי של ישראל בכמה שלבים, צעד שהעלה באופן משמעותי את עלויות גיוס האשראי מחו"ל.

פשיטת הרגל הרשמית של נמל אילת בעקבות המצור הימי, הקריסה החדה של ענף התיירות, הקיפאון הנרחב בענף הבנייה בעקבות ביטול היתרי העבודה לעובדים פלסטינים ובריחת משקיעים מענף טכנולוגיית המידע — כל אלה חושפים את ממדיה של קריסה כלכלית רחבת היקף.

פגיעה קשה בתוצר הלאומי: על פי נתוני INSS, עד סתיו 2026 גרמה המלחמה נזק בהיקף של 175 מיליארד שקל לפעילות האזרחית בישראל — סכום השווה ל-8.5% מהתוצר המקומי הגולמי השנתי.

ירידה בהכנסה לנפש: על פי חישובים אנליטיים של בנק ישראל ודוח INSS, במהלך תקופת העימות בת 27 החודשים, מסתיו 2023 ועד סוף 2025, כל תושב ישראל ספג בממוצע הפסד מצטבר של 35 אלף שקל ביחס לרמת ההכנסה והרווחה שהייתה צפויה בהתאם למגמות שקדמו למלחמה.

הכפלת תקציב הביטחון: תקציב הביטחון של המשטר הציוני עלה מ-4% מהתוצר ליותר מ-8% מהתמ"ג — למעלה מ-150 מיליארד שקל. מהלך זה, באמצעות בליעת תקציבי הפיתוח, החינוך והבריאות, פגע ביכולת הצמיחה ארוכת הטווח.

ירידה בדירוג האשראי וזינוק בחוב: יחס החוב לתוצר עלה ב-9 נקודות אחוז והגיע לכ-69%, בעוד שהגירעון התקציבי התייצב ברמה קריטית של 5%. חברות דירוג האשראי הורידו את דירוג האשראי של ישראל בזה אחר זה.

הפיכת ישראל לשחקן מוקצה

אחת ההשלכות הקשות ביותר של 7 באוקטובר הייתה קריסתה המלאה של החסינות המשפטית של ישראל בזירה הבינלאומית. עד לאירוע זה, תל אביב, בהסתמך על מטריית ההגנה של וושינגטון, ראתה את עצמה חסינה מפני מוסדות המשפט הבינלאומי של האו"ם. אולם ממדי הפשעים בעזה הביאו לכך שלראשונה בהיסטוריה הגישה דרום אפריקה תביעה רשמית נגד ישראל לבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בהאג, באשמת "רצח עם".

בית הדין הוציא צווי ביניים דחופים וקרא לישראל להפסיק לאלתר כל פעולה העלולה להיחשב כחלק ממעשי רצח עם ולמנוע חסימה של הכנסת סיוע הומניטרי. מהלך משפטי זה הטיל ספק רשמי בתוקף טענותיה של תל אביב בדבר הגנה עצמית.

מכה משפטית משמעותית עוד יותר הגיעה כאשר התובע הראשי של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) ביקש להוציא צווי מעצר בינלאומיים נגד בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ויואב גלנט, שר הביטחון לשעבר, בחשד לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות — ובהם שימוש בהרעבה כאמצעי לחימה והכוונת התקפות נגד אזרחים.

הצבת שמותיהם של הבכירים ביותר בדרג המדיני והצבאי בישראל לצד נאשמים מרכזיים בפשעי מלחמה ברחבי העולם לא רק הגבילה את חופש הנסיעה הדיפלומטי שלהם ליותר מ-120 מדינות החברות באמנת רומא, אלא גם, לפי דוח INSS, שינתה את המותג הבינלאומי של תל אביב ל"משטר מוקצה ומפר חוק".

חשיפת צביעותה של סיסמת חופש הביטוי במערב

השלכותיו החברתיות של 7 באוקטובר חצו את גבולות המזרח התיכון והגיעו אל לבה הפוליטי של בעלת בריתה המרכזית של תל אביב — ארצות הברית. גל חסר תקדים של מחאות סטודנטים התפשט ביותר מ-60 מהאוניברסיטאות המובילות בארצות הברית, ובהן קולומביה, הרווארד, ייל, UCLA ו-MIT, בתמיכה בעזה. הסטודנטים הקימו מאהלי מחאה ודרשו לנתק לחלוטין את הקשרים הפיננסיים והאקדמיים של אוניברסיטאותיהם עם חברות נשק ועם מוסדות הקשורים לישראל.

המחאות דוכאו באלימות קשה על ידי משטרת ארצות הברית. הכנסת כוחות לפיזור הפגנות לקמפוסים, שימוש בגז מדמיע ובכדורי גומי ומעצרם של יותר מ-3,000 סטודנטים וחברי סגל ברחבי ארצות הברית פגעו באופן חסר תקדים בתדמיתה הבינלאומית של ארצות הברית.

וושינגטון, שבמשך שנים הציגה את עצמה כמובילת העולם ב"חופש הביטוי", "הזכות להתאסף בדרכי שלום" ו"זכויות האדם", הקריבה לעיני העולם את עקרונות היסוד שעליהם הצהירה, במטרה לדכא את המפגינים נגד הרג בעזה.

היקף הדיכוי הזה יצר קרע עמוק בין הדור הצעיר בארצות הברית לבין מוסדות השלטון, ושחק באופן בלתי הפיך את הקונצנזוס ההיסטורי והדו-מפלגתי המסורתי בוושינגטון לתמיכה בלתי מסויגת בישראל.

שנאה ציבורית חסרת תקדים כלפי ישראל

המלחמה בעזה העלתה את רמת השנאה כלפי המשטר הציוני לשיא חסר תקדים. נתוני הסקר העולמי של מרכז המחקר פיו, שנערך בקרב 44,657 בני אדם ב-36 מדינות ברחבי העולם, חושפים עד כמה 7 באוקטובר הפנה את דעת הקהל העולמית נגד ישראל.

על פי הנתונים, בממוצע 67% מאוכלוסיית העולם מחזיקים בדעה שלילית על ישראל, ושיעור חוסר האמון בנתניהו ברוב מדינות המערב עבר את רף 80%.

רוב מוחלט של המשיבים ב-36 מדינות הדגישו כי אין להם אמון או ביטחון בהחלטותיו של בנימין נתניהו בעניינים בינלאומיים. במדינות אירופיות כמו איטליה (88%), שוודיה (84%), גרמניה (83%) ובריטניה (75%), הביעו האזרחים חוסר אמון עמוק בראש ממשלת ישראל.

בניגוד לתמיכה הפוליטית של ממשלות המערב, דעת הקהל האירופית אימצה עמדות קשות מאוד כלפי תל אביב. בשוודיה (78%), בספרד (78%), בהולנד (76%), באיטליה (75%), בגרמניה (73%) ובבריטניה (69%), רוב מוחלט מהציבור מחזיק בדעה שלילית על ישראל.

השוואת הנתונים מראה כי השליליות וחוסר האמון כלפי ישראל וכלפי נתניהו גדלו באופן משמעותי ובשיעור דו-ספרתי לעומת 2025 ב-13 מדינות, ובהן ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, דרום קוריאה, איטליה וארגנטינה. מדובר בהתפתחות המעידה על העמקת ההשפעות השליליות של המלחמה על דעת הקהל העולמית.

אפילו בארצות הברית, בעלת בריתה המרכזית של תל אביב, 60% מהציבור מחזיקים בדעה שלילית על ישראל, ונוצר קרע אידאולוגי עמוק. 83% מהליברלים וחלק גדול מהצעירים האמריקאים, בגילי 18 עד 34, רואים בהתנהלות ישראל התנהלות שאינה ניתנת להגנה.

חרמות אקדמיים וסטודנטיאליים, ביטול משלוחים של חלק מהנשק מצד מדינות אירופיות כמו בריטניה והולנד, הגבלות קנדיות על מכירת נשק וסנקציות ממוקדות של האיחוד האירופי נגד מוסדות מסוימים ומתנחלים קיצוניים, הוכיחו שגם בעלות הברית המערביות אינן מסוגלות עוד להעניק לתל אביב