בספטמבר 2023, במהלך נאומו בעצרת הכללית של האו"ם, אחז בנימין נתניהו בדף שעליו הודפסה מפה של המזרח התיכון, ובה הוצגה "ישראל" כמדינה גדולה השולטת במרחב גאוגרפי רחב המשתרע "מן הנילוס ועד הפרת".

באותה עת סברו רבים כי נתניהו הוזה, וכי מה שהציג אינו אלא חלום באספמיה החוזר ועולה בדמיונו מעת לעת. אולם המציאות בשטח הצביעה דווקא על ההפך. במהלך שנות שלטונו הארוכות הצליח נתניהו לרוקן את הסכמי אוסלו מתוכנם ולחסל כל תקווה להקמת מדינה פלסטינית. הוא הטיל מצור כולל על רצועת עזה – ביבשה, בים ובאוויר – הרחיב את הבנייה בהתנחלויות בגדה המערבית, שאותה התכונן לספח רשמית ל"ישראל", ובעיקר היה משוכנע כי צעדים אלה לא יפגעו ביחסיו עם מדינות ערב, שרובן, ובהן גם ערב הסעודית, נערכו להצטרף לתהליך הנורמליזציה ולהסכמי אברהם.

שבועות ספורים לאחר אותו נאום פתחה תנועת חמאס במבצע צבאי נגד הישות הציונית, שאותו כינתה "מבול אל-אקצא". במסגרת המבצע הצליחו כוחותיה להשתלט על מספר התנחלויות הסמוכות לרצועת עזה, לשתק את הבסיס הצבאי המרכזי שהיה אחראי להגנת הגזרה הדרומית, להרוג יותר מאלף חיילים ומתנחלים ולשבות לפחות 250 נוספים.

מאחר שהמבצע הפתיע את האויב הישראלי והסב לו אבדות כבדות ובלתי צפויות, הוא היווה מבחינתו תבוסה אסטרטגית משמעותית הן במישור הצבאי והן במישור המודיעיני. משום כך היה טבעי שתגובתו תתאפיין בעוצמה חריגה, ותוביל לסבב חדש של עימותים צבאיים שלא הוגבל הפעם לרצועת עזה בלבד, אלא התרחב בהדרגה גם לגדה המערבית, ללבנון, לסוריה, לעיראק ולתימן, עד שהגיע לאיראן, שעליה פתחה ישראל, בשיתוף ארצות הברית, במלחמה כוללת שנועדה להפיל את המשטר. במהלך המלחמה הופצצו גם מדינות ערב המארחות בסיסים צבאיים אמריקאיים – התפתחות חסרת תקדים בתולדות העימות עם המיזם הציוני באזור.

אלף ימים לאחר "מבול אל-אקצא", הוויכוח בעולם הערבי סביב משמעותו עדיין בעיצומו. השאלה אם המבצע הזיק לסוגיה הפלסטינית או דווקא הועיל לה ממשיכה לעורר מחלוקת. אף שלדיון זה יש היבטים והסתעפויות רבות המקשות לצמצמו לשתי גישות מנוגדות, מאפייניו הבולטים מאפשרים לחלק את המשתתפים בו לשני מחנות ניציים: האחד סבור כי מה שעשתה חמאס הוביל לתוצאות הרסניות, לא רק עבור הסוגיה הפלסטינית אלא גם עבור מצבן של מדינות ערב והאזור כולו; ואילו האחר סבור כי מה שאירע היה בלתי נמנע, וכי הוא החזיר את הסוגיה הפלסטינית אל מרכז סדר היום לאחר שכמעט נשכחה, למרות המחיר האנושי והחומרי הכבד שנגרם בעקבותיו.

מטבעי אינני נוטה להתייחס לסוגיות שבמחלוקת באמצעות גישה מקטבת, המצמצמת את הדיון לשתי חלופות מנוגדות המחייבות בחירה באחת מהן. משום כך הגעתי למסקנה כי הערכה אובייקטיבית של כל אירוע מחייבת קודם כול הסכמה על אמות המידה הנכונות לבחינתו, כדי שניתן יהיה לשפוט את האירוע במסגרת ההקשר הרחב של המניעים שהובילו אליו ושל ההשלכות העלולות לנבוע ממנו.

המחנה הראשון סבור כי אמת המידה היחידה לשיפוט "מבול אל-אקצא" היא היקף האבדות והנזקים האנושיים והחומריים שנגרמו בעקבותיו, לא רק לעם הפלסטיני אלא גם לעמי האזור כולו. לעומתו, המחנה השני סבור כי אמת מידה זו לבדה אינה מספיקה כדי להעריך אירוע הנוגע למאבקי שחרור לאומי ולעצמאותם של עמים. לכן, לשיטתו, יש להביא בחשבון גם את השפעתו של האירוע לא רק על ההווה והעתיד של הסוגיה שהוא מבקש לשרת – הסוגיה הפלסטינית במקרה זה – אלא גם על ההווה והעתיד של המיזם היריב, אשר לטענתו גרם לאובדן זכויותיו של העם הפלסטיני ומנע ממנו את מימושן, כלומר המיזם הציוני.

בהקשר זה נראה כי הערכה מדויקת של אירוע בסדר גודל של "מבול אל-אקצא" מחייבת בראש ובראשונה השוואה מדוקדקת ככל האפשר בין המציאות ששררה באזור לפניו לבין המציאות הקיימת כיום, וכן בחינה של הכיוון שאליו היא צפויה להתפתח בעתיד הקרוב.

נדמה שאין צורך להרחיב יתר על המידה על מצבו של האזור לפני "מבול אל-אקצא". כבר הוזכר כי נתניהו הצליח במהלך תקופת שלטונו לרוקן את הסכמי אוסלו מתוכנם ובכך לחסל כל תקווה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. במקביל הוא המשיך להטיל מצור מלא על רצועת עזה, הרחיב את ההתנחלויות בגדה המערבית כהכנה לסיפוחה הרשמי, בעוד שרוב המשטרים הערביים הרשמיים צעדו לעבר נורמליזציה עם הישות או היו שקועים במשבריהם הפנימיים.

כאשר קיימים ארגונים פלסטיניים חמושים הטוענים כי הסיבה היחידה לקיומם היא ההתנגדות לכיבוש ושחרור האדמה, טבעי שבמציאות כזו תהיה מטרתם היחידה להסב את הנזק המרבי לאויב הכובש את אדמתם וגוזל את זכויות עמם. זה בדיוק מה שעשו חמאס והפלגים הפלסטיניים שפעלו לצדה, ואין להטיל עליהם אשמה בשל כך, ללא קשר לתגובת האויב או לשיקוליו בהקשר זה.

בתגובה למבצע הצבאי שהסב לממשלת הישות תבוסה אסטרטגית קשה במישור המודיעיני והפסיכולוגי, החליט נתניהו לברוח קדימה, להפוך את המשבר להזדמנות ולחתור למימוש חזון "ישראל הגדולה", אך הפעם באמצעות כוח צבאי.** זאת באמצעות הפעלת לחץ צבאי מרבי על רצועת עזה בתקווה להביא להגירה כפויה של הפלסטינים כהכנה לכיבושה, הידוק המצור על העם הפלסטיני בגדה המערבית כהכנה לסיפוחה, ניהול מלחמה חסרת פשרות נגד כל מרכיבי "ציר ההתנגדות" במטרה להביסם לחלוטין ולהוביל לפירוק כל הארגונים מנשקם, וכן ניסיון להפיל את המשטר האיראני – "ראש הנחש" – באמצעות מלחמה ישראלית־אמריקאית משותפת וכוללת.

נכון שנתניהו הצליח להשיג חלק ממטרותיו, אך הוא נכשל בהשגת החשובות שבהן. הוא הצליח להחריב את רצועת עזה, להרוג, לפצוע ולעקור מבתיהם יותר מרבע מיליון מתושביה, ולהשתלט על קרוב ל־70% משטחה. למרות כל זאת, הוא לא הצליח לכפות על העם הפלסטיני להגר, ולא הצליח לפרק את חמאס ואת יתר הארגונים הפלסטיניים החמושים מנשקם. המבצעים הצבאיים שניהל נגד מרכיבי "ציר ההתנגדות" הובילו גם להפלת המשטר הסורי, לכיבוש שטחים סוריים חדשים ששטחם עולה על 500 קמ"ר, להסבת אבדות כבדות לחזבאללה, להריגת אלפי לבנונים ולהרס נרחב של אזורים בלבנון, בעיקר בפרבר הדרומי של ביירות ובאזורים הסמוכים לגבול, ואף לכיבוש של קרוב ל־500 קמ"ר משטח לבנון. אולם גם בכך לא הצליח לפרק את חזבאללה או את הארגונים החמושים הפועלים בזירות תימן ועיראק מנשקם.

נתניהו האמין כי השיג את המכה הגדולה שתאפשר לו להגשים את כל שאיפותיו, כאשר הצליח לשכנע את טראמפ להצטרף אליו לשתי מלחמות רצופות נגד איראן. אולם עד מהרה התברר כי דווקא זה היה כישלונו הגדול ביותר. על אף שהמשטר האיראני ספג אבדות כבדות, שהתבטאו באובדן המנהיג העליון ורוב בכירי הדרג הראשון, הוא לא קרס, אלא יצא משתי המלחמות חזק יותר מכפי שהיה קודם לכן, במיוחד לאחר שהצליח להשיג שליטה מלאה במצר הורמוז ולהסב אבדות כבדות ל"ישראל" ולבסיסים הצבאיים האמריקאיים באזור.

לאחר 1,000 ימים של "מבול אל-אקצא", השלכותיו ממשיכות להתפתח ולהשפיע באופן עמוק ומצטבר, לא רק על מאזן הכוחות באזור, אלא גם על המסלול הצפוי של הסוגיה הפלסטינית ושל המיזם הציוני. אינני מגזים אם אומר שרוב ההישגים שהשיג נתניהו בשלוש השנים האחרונות היו הישגים טקטיים בלבד, בעוד שההישגים שהשיגה הסוגיה הפלסטינית, ובמקביל ההפסדים שספג המיזם הציוני, הם הישגים והפסדים בעלי אופי אסטרטגי.

דימויה של הישות הציונית כנווה מדבר של דמוקרטיה בלב מדבר העריצות הערבי, או כישות שוחרת שלום המוקפת בשנאה מכל עבר ומאוימת בהשלכה אל "ים האופל", קרס סופית וללא דרך חזרה. הציונות הפכה לשם נרדף להפרדה גזעית, לרצח עם ולטיהור אתני. יתרה מזאת, ראש ממשלת הישות, שר הביטחון לשעבר ובכירים נוספים הפכו למבוקשים להעמדה לדין בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי. מנגד, העם הפלסטיני וסוגייתו החלו לזכות בתמיכה בינלאומית חסרת תקדים.

סבב העימות המזוין שפרץ בעקבות "מבול אל-אקצא" מול המיזם הציוני עדיין לא הסתיים, אולם סימנים רבים כבר מצביעים על כך שעידן שקיעתו החל בפועל. המיזם הציוני אינו מסוגל עוד להמשיך ולהתקיים אלא בזכות התמיכה שהוא מקבל מארצות הברית ומהמשטרים באזור שעדיין פועלים במסלולה. אך גם במישור זה, הישות הציונית לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן. הפער בינה לבין הדורות הצעירים בארצות הברית הולך ומתרחב מיום ליום. וכאשר דורות אלה יגיעו לעמדות השלטון בארצות הברית – דבר הצפוי להתרחש בתוך שניים או שלושה עשורים לכל היותר – יהפוך הפער הזה לקרע עמוק, ואז לא תיוותר בפני הישות אלא אחת משתי אפשרויות: להיפרד מן האידאולוגיה הציונית או להתאבד.