במשך חודשים ארוכים עסקה החברה הישראלית במספרי ההרוגים, הפצועים והנזק הכלכלי הישיר של המלחמה. אולם ככל שחולף הזמן, מתברר כי אחת ההשלכות העמוקות והמדאיגות ביותר של התקופה האחרונה אינה נמדדת רק בשדות הקרב או בדוחות התקציב, אלא במצבם הנפשי של מאות אלפי ישראלים. מאחורי הניסיון לחזור לשגרה מסתתרת מציאות מורכבת בהרבה: עלייה חדה בחרדה, בהפרעות שינה, באלימות במשפחה, בהתמכרויות ובמצוקות נפשיות שהולכות ומעמיקות.

עבור רבים, הפגיעה אינה מסתיימת עם החזרה הביתה. אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש מתארים מציאות שבה יותר ויותר חיילים, אנשי מילואים ואזרחים מתקשים לחזור לחיים רגילים. חלקם איבדו את יכולתם לעבוד, אחרים מתקשים לתפקד במסגרת המשפחה, ורבים מתמודדים עם תחושות של ניתוק, כעס, חרדה ואובדן משמעות.

הנתונים שנאספו בשנים האחרונות מציירים תמונה מדאיגה במיוחד. לפי נתונים שפורסמו ב"הארץ", לפני המלחמה טיפל אגף השיקום של משרד הביטחון בכ־62 אלף פצועים ונכים, מהם כ־11 אלף על רקע נפשי. כיום מספר המטופלים הכולל כבר עומד על כ־87 אלף, ומתוכם כ־31 אלף מתמודדים עם פציעות נפשיות.

המספרים הללו אינם נתפסים בעיני המומחים כשיא המשבר אלא דווקא כשלב מוקדם שלו. חוקרי טראומה מזהירים כי חלק ניכר מהפגיעות הנפשיות מופיעות רק חודשים ואף שנים לאחר החשיפה לאירועים טראומטיים. המשמעות היא שעשרות אלפי ישראלים שעדיין מתפקדים לכאורה עלולים לפתח בעתיד תסמינים משמעותיים יותר.

המשבר אינו מוגבל רק לאנשי מערכת הביטחון. ערב 7 באוקטובר הוכרו בישראל 6,412 אזרחים כנכי נפש בעקבות פעולות איבה. כיום המספר כבר חצה את רף 69 אלף בני האדם, כאשר כ־35 אלף מהם כבר עברו ועדות רפואיות והוכרו כנפגעים. מדובר בזינוק של יותר מפי עשרה בתוך פחות משלוש שנים.

גם מחקרים אקדמיים מצביעים על שינוי עמוק במצב הנפשי של האוכלוסייה. מחקר אורך שנערך בישראל מצא כי שיעור הסימפטומים של פוסט־טראומה עמד על כ־16% ערב המלחמה. חודש לאחר תחילתה זינק הנתון לכ־30%, ולאחר יותר משנתיים הוא עדיין עומד על 19.7%. לשם השוואה, ארגון הבריאות העולמי העריך כי שיעור האנשים בעולם שחוו תסמינים דומים במהלך חייהם עומד על 3.9% בלבד.

אבל הנתונים היבשים מספרים רק חלק מהסיפור. הסימנים ניכרים יותר ויותר בחיי היומיום. הכבישים הפכו אלימים יותר, רמת המתח גבוהה יותר, והתחושה הכללית של אי־ודאות מלווה חלקים גדולים מהציבור. בשנת 2023 נהרגו 361 בני אדם בתאונות דרכים בישראל. שנה לאחר מכן עלה המספר ל־439, ובשנה שעברה כבר הגיע ל־459 הרוגים. מומחים מציינים כי קיים קשר מוכר בין תסמיני טראומה לבין התנהגויות מסוכנות ונטייה מוגברת לנטילת סיכונים.

גם התא המשפחתי אינו חסין מפני ההשלכות. דו"ח של ויצו מצא כי במהלך ששת החודשים הראשונים של המלחמה נרשמה עלייה של 65% בפניות בגין אלימות במשפחה לעומת התקופה המקבילה שקדמה לה. מספר הפניות זינק מ־2,760 ל־4,566.

בקרב בני נוער נרשמה עלייה של כ־31% באבחוני חרדה ועלייה של כ־23% באבחוני הפרעות אכילה בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה.

אחד הביטויים הבולטים ביותר למצוקה המתמשכת הוא הפגיעה בשינה. מחקר של האוניברסיטה העברית מצא כי שיעור הסובלים מאינסומניה קלינית בישראל עמד לפני המלחמה על 5% בלבד. עד סוף 2025 טיפס הנתון ל־28% מהאוכלוסייה.

העומס מורגש היטב גם במערכת בריאות הנפש. מספר המטופלים במרפאות לבריאות הנפש עלה מכ־336 אלף בשנת 2022 לכ־435 אלף בשנה שעברה. במקביל, מספר המטופלים במרכזי החוסן זינק מ־4,780 בני אדם ל־36,793 בתוך שלוש שנים בלבד.

לצד זאת נרשמה עלייה של 16.7% בצריכת תרופות הרגעה ועלייה של כ־14% בצריכת תרופות נגד דיכאון ותרופות לשיפור השינה.

אולם דווקא כאשר הביקוש לטיפול מזנק, המערכת עצמה מתקשה לעמוד בעומס. לפי הנתונים, עוד לפני המלחמה חסרו במערכת הציבורית כ־270 פסיכיאטרים וכ־500 פסיכולוגים. במקביל, מומחים רבים עזבו את ישראל בשנים האחרונות, בעוד חלק גדול מהפסיכיאטרים הפעילים מתקרב לגיל פרישה.

המחסור הזה מתבטא בעומסים חריגים על צוותי השיקום והטיפול. באגף השיקום של משרד הביטחון מועסקות כיום 113 עובדות שיקום בלבד, האחראיות על כ־87 אלף פצועים ונכים. המשמעות היא שכל עובדת מופקדת בממוצע על כ־770 מטופלים.

במקביל מתריעים אנשי מקצוע מפני התרחבות תופעת ההתמכרויות. דו"ח של המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש מצא כי אחד מכל ארבעה ישראלים משתמש כיום באופן מוגבר באלכוהול, בקנאביס, בתרופות הרגעה או במשככי כאבים. בקרב הסובלים מתסמיני פוסט־טראומה קשים, השיעור מגיע ליותר ממחצית.

בקרב מטופלי אגף השיקום נרשמה גם עלייה במספר ההתאבדויות: משישה מקרים בשנת 2024 ל־13 מקרים בשנה שלאחר מכן. מומחים מזהירים כי במקרים רבים העלייה החדה בהתאבדויות מגיעה דווקא לאחר שהלחימה דועכת והחיים אמורים לחזור למסלולם.

ככל שהמלחמה נמשכת, כך מתברר שהמחיר האמיתי שלה אינו מסתכם רק באבדות המיידיות. מאחורי החזרה ההדרגתית לשגרה, החברה הישראלית מתמודדת עם שחיקה נפשית עמוקה ומתמשכת. הנתונים המצטברים מעידים כי מדובר בתופעה רחבת היקף שחוצה מגזרים, גילאים ומעמדות. רבים ממשיכים לעבוד, ללמוד ולנהל חיים רגילים לכאורה, אך מתחת לפני השטח הולך ומצטבר משבר שאיש עדיין אינו יודע להעריך את מלוא ממדיו. אם המגמות הנוכחיות יימשכו, ייתכן שהשלכותיה החברתיות, הבריאותיות והכלכליות של המלחמה ילוו את ישראל עוד שנים ארוכות לאחר שייפסקו הקרבות.