החלק הגדול ביותר של הסחר הבינלאומי בסחורות נע על פני ימים ואוקיינוסים. היקף המטענים המובלים בים מגיע לכ־80%–90% מכלל הסחר העולמי בסחורות החוצות גבולות.

מבחינת ערכם הכספי, הסחורות המובלות בים מהוות כ־70% מערך הסחר הבינלאומי, בהשוואה למשל להובלה יבשתית או אווירית. לכן, אופייה של הגלובליזציה – לפחות בהיבט של הסחר הבינלאומי – נותר ימי.

ככל שנפח הסחורה גדול יותר ביחס למחירה, או שככל שמחירה לטון מטרי נמוך יותר – כך גדל הסיכוי שהיא תועמס על גבי אוניות. משום כך, דגנים ועפרות מתכת יחד מהווים כמחצית מהמטענים הימיים, ומוצרי אנרגיה כגון נפט וגז – כרבע מהם. כלומר, מזון, מתכות שאינן נדירות ומוצרי אנרגיה יחדיו מהווים שלושה רבעים מהסחר הימי.

לעומת זאת, ככל שהסחורה קלה וקטנה יותר אך יקרה יותר – כמו יהלומים – כך היא נשלחת בדרך כלל באוויר.

כבישים ומסילות ברזל הם המקבילה היבשתית להובלה ימית במרחבים יבשתיים עצומים. לכן, ההובלה היבשתית חשובה יותר למסחר פנימי ואזורי, וכן לאימפריות יבשתיות רחבות ידיים.

מכולות רכבת ממלאות ביבשה תפקיד דומה לזה שממלאות האוניות בים, אם כי עד כה חשיבותן הבינלאומית פחותה מזו של מכולות האוניות, שנותרות זולות יותר לקווים בינלאומיים ארוכים.

החריג כאן הוא צינורות נפט וגז, המעבירים כ־71% מהם בסחר הבינלאומי, וכמעט את כל הגז הטבעי הגולמי – כאשר אין צורך לחצות אוקיינוסים. כך נותרים רק כ־22% ממשלוחי הנפט והגז הבינלאומיים להובלה ימית.

משאיות ממלאות תפקיד גדול יותר בשינוע מוצרי מזון מקוררים ומתכלים, או מוצרים הדורשים טיפול מיוחד באריזה ובאחסון – כגון אלקטרוניקה, רהיטים, תרופות וצמחים – וכן מטענים הדורשים גמישות רבה בקביעת יעדי השילוח והמרחקים, כמו חומרי בנייה או נוזלים.

מכאן ניתן להסיק כי התבקעות הגלובליזציה לאורך קווי שבר גיאו־פוליטיים, והיווצרות גושים כלכליים גדולים ברחבי אירו־אסיה וקווי חיבור ביניהם – כגון המסדרון צפון–דרום בין רוסיה להודו דרך איראן, או צינור הגז "כוח סיביר 1" בין רוסיה לסין ו"כוח סיביר 2", או הקמת שוק אפריקאי משותף, שוק אמריקה הלטינית משותף, ואפילו שוק ערבי משותף (אם נתעורר יום אחד) – יגדילו את משקלה היחסי של ההובלה היבשתית: מסילות, כבישים וצינורות – על חשבון ההובלה הימית.

מגמה זו צפויה להתחזק ככל שמשקלן של הכלכלות המערביות – המסתגרות מאחורי ימים בצפון ובמערב – יקטן כחלק מהתוצר העולמי, וככל שהן יתכנסו מאחורי מחסומים גיאו־פוליטיים. בהתאם לכך תקטן תרומתן היחסית לסחר הבינלאומי, וצורתו הימית של הסחר תהפוך בהדרגה ליבשתית – ככל שהמגמה הזו תתבסס היסטורית.

מגמה זו תתחזק גם עם עלייתן של אימפריות יבשתיות על חשבון אלה הימיות – כלומר, עליית המזרח על חשבון המערב, והדרום על חשבון הצפון. יש לזכור כי יוזמת "החגורה והדרך" הסינית, או "דרך המשי החדשה", כוללת שני מרכיבים: מרכיב יבשתי – החגורה, ומרכיב ימי – הדרך. שני המרכיבים ממשיכים להתחרות זה בזה, משום שהים עדיין מהווה את נשא הסחר המרכזי בעולם, ומשום שהפרויקט הסיני הוא בסופו של דבר גלובלי ואינו מוגבל לאירו־אסיה בלבד.

ראוי לציין בהקשר זה כי מאז 2024–2025 צמצמה יוזמת "החגורה והדרך" את ההשקעה בפרויקטי תשתית תחבורתיים גדולים – נמלים, כבישים ומסילות – ועברה להתמקד בפרויקטי אנרגיה מתקדמים, כגון תחנת האנרגיה הגדולה בעולם המבוססת על מימן, שמש ורוח במונגוליה, וכן בפרויקטים לכריית מחצבים – למשל מכרה הברזל הגדול בעולם בגינאה שבמערב אפריקה.

ייתכן ששינוי זה קשור לכך שסין מזהה ביתר בהירות את קווי המתאר הגיאוגרפיים של העולם החדש שייווצר בעקבות התבקעות הגלובליזציה והעימותים הבינלאומיים.

העיקר הוא שההובלה הימית נותרת כיום הצורה המרכזית של הסחר הבינלאומי – במיוחד עבור כלכלות מתפתחות שבהן תשתיות התחבורה היבשתית אינן מפותחות כמו במדינות המתקדמות, וכן עבור מדינות אי קטנות או מדינות המשתרעות לאורך קווי חוף ארוכים ביחס לעומק היבשתי שלהן.

אולם פריסתן הגיאוגרפית של מדינות המקור והיעד המרכזיות בייצוא ובייבוא, והצורך לבחור במסלולים הקצרים ביותר כדי להפחית את עלות וזמן ההובלה – מכתיבים נתיבי שיט בינלאומיים מוגדרים, העוברים בהכרח דרך נקודות חנק המאופיינות במעברים צרים ובצפיפות תנועה גבוהה.

מכאן שהשליטה במיצרים הללו, או היכולת לשבש את זרימת אספקת האנרגיה, המזון והמחצבים דרך עורקי הכלכלה העולמית – היא אחת הסוגיות המרכזיות בגיאופוליטיקה ובכלכלה הפוליטית של זמננו.

מי שמחזיק בברזי המיצרים הללו מחזיק גם בקלפים חזקים על שולחן הפוליטיקה – אזורית ובינלאומית – בתנאי שיש לו הנכונות והיכולת לשאת בהשלכות של יצירת "קריש דם" כזה, שאולי לא יהרוג את הכלכלה העולמית, אך בוודאות עלול לשתק חלקים ממנה.

החשובים ביותר מבין אותם מצרים, לפי סדר חשיבותם לכלכלה הבינלאומית, הם:

1 – מצר מלאקה – העורק החשוב ביותר בעולם, משום שהוא מחבר כלכלות מרכזיות כמו סין, יפן, קוריאה ודרום־מזרח אסיה לעולם, ומקשר בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס ההודי. הוא מהווה ציר יסוד באסטרטגיית הפנטגון, שעוצבה מחדש בשנת 2018 תחת השם "הודו–פסיפיק" במקום "אסיה–פסיפיק", וכן מהווה מוקד מרכזי במדיניות ים סין הדרומי של סין. טאיוואן עצמה היא רק פרט משני בהקשר הזה, משום שסגירת המצר עלולה לחנוק את סין מבחינה כלכלית.

2 – מצר הורמוז – הנחשב לנקודת החנק החשובה ביותר בתנועת הנפט והגז הימית. דרכו עוברים מדי יום בין 20% ל־25% מצריכת הנפט העולמית, כ־20% מצריכת הגז הטבעי הנוזלי בעולם, ושליש מהסחר העולמי בדשנים חקלאיים. בנוסף עוברים בו זרמים חיוניים של חומרים כימיים לתעשייה, כמו גופרית, פטרוכימיה והליום – האחרון חיוני לתעשיות רפואיות וטכנולוגיות – וכן חומצה גופרתית ברמת טוהר גבוהה הנדרשת לייצור אלקטרוניקה ומוליכים למחצה. מעבר לכך, מדינות המפרץ תלויות במצר כערוץ מרכזי ליבוא מזון ומוצרי צריכה, מה שהופך אותו לקריטי עבורן ועבור החברות המייצרות.

3 – תעלת סואץ – המעבר הימי החיוני בין הים התיכון לים האדום, שהיה מוקד למאבק בינלאומי ולסכסוך הערבי–ציוני בתקופת נאצר, ונשאר כיום נתיב החיבור המרכזי בין אירופה לאסיה.

4 – מצר באב אל־מנדב – המחבר בין הים האדום לאוקיינוס ההודי. חשיבותו האסטרטגית נדונה בעבר, וסגירתו שקולה למעשה לסגירת תעלת סואץ – ולהפך. האפשרות שתימן תיכנס לזירת העימות הנוכחית, ולכן האפשרות לסגירת באב אל־מנדב מחדש, עשויה לחזק משמעותית את האפקטיביות של סגירת מצר הורמוז מצד איראן.

5 – תעלת פנמה – המחברת בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי, ומשמשת שער אחורי למסחר בין מזרח ארצות הברית וקנדה לבין מזרח אסיה, וכן בין מזרח ארצות הברית למערבה – במקום להקיף את אמריקה הלטינית. לכן, סגירתה משפיעה בעיקר על הכלכלה האמריקאית. מדינת פנמה עצמה הופרדה מקולומביה במהלך בניית התעלה בשנת 1903 (באמצעות תנועה בדלנית שנתמכה בידי ארצות הברית והתערבות צבאית ישירה כאשר קולומביה ניסתה לעצור זאת).

6 – מצרי הבוספורוס והדרדנלים, שבשליטת טורקיה, המחברים את הים השחור לים התיכון. הם חשובים במיוחד לרוסיה, לאוקראינה ולמדינות השוכנות סביב הים השחור. היקף יצוא הנפט הרוסי דרכם משתווה לעיתים ליצוא דרך נמלי הים הבלטי – מעל מיליון חביות ביום. הם גם מהווים עבור רוסיה את נתיב היציאה למים החמים בדרום. קשה להבין את המדיניות הרוסית כלפי אנקרה בלי להביא בחשבון את שני המיצרים הללו ואת צינור "טורק סטרים", שמעביר 32 מיליון מטר מעוקב של גז רוסי בשנה לטורקיה ולאירופה דרך הים השחור.

7 – מצר גיברלטר, המחבר בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון. חשיבותו קשורה למסחר הזורם דרך ציר סואץ–באב אל־מנדב לנמלי מערב אירופה, מערב אפריקה ומזרח יבשת אמריקה. דרכו עוברים כ־10% מהסחר העולמי וכ־100 אלף ספינות בשנה בין אסיה, אירופה והאמריקות, בעוד רוחבו עומד על 14 קילומטר בלבד. לכן חשיבותו האסטרטגית עצומה. בריטניה שולטת בו מהצד הספרדי, וספרד – מנקודת המבט של המחבר – דרך סאוטה שבשליטתה, מן הצד המרוקאי.

צפוי כי נתיבי שיט קבועים חדשים, לא רק נתיבי קיץ, יופיעו בעשורים הקרובים ברחבי האזור הארקטי, ככל שהקרח שם יימס, החל משנת 2065.

עד להגעת תאריך זה, נציין, ראשית, שארבעה מתוך שבעת המצרים החשובים ביותר בעולם נמצאים על גבולות מדינות ערב, וכי שליטה בהם עלולה לגרום לשיתוק משמעותי בתחבורה ובסחר הבינלאומיים, בהנחה, באופן היפותטי, רצון ערבי מאוחד (חס וחלילה, כפי שאמר אבו עוביידה). הערבים יוכלו להיות אלה שישלטו במושכות הכלכלה העולמית.

הקשר זה הוא קריטי כאשר דנים במצרי הורמוז מכיוון שהריבונות הערבית מופרת בדרך כלל עקב היעדר פרויקט לאומי הממלא את התנאים להעצמה ערבית. זה לא מותרות שיש לטפל בהם לאחר שכל השאר הושג; אלא, פרויקט לאומי הוא תנאי הכרחי להשגת ביטחון לאומי ופיתוח כלכלי ערבי מעל לכל. לא יכול להיות פיתוח כלכלי אמיתי במדינות שבהן ריבונות מופרת.

אבל אדמותינו ומימינו מופרים, המצרים שלנו מופרים, ועושר ומשאבינו הערביים מופרים.

הצי החמישי של ארה"ב פועל במפרץ מזה עשרות שנים, והשישי בים התיכון, וכעת גם קבוצות נושאות מטוסים נוכחות. בנוסף, עשרות בסיסים צבאיים מערביים כבר קיימים ביבשה.

שגרירויות מערביות מכתיבות ומכתיבות, הכיבוש הציוני הופך מדכא ועריצן יותר, החלטותינו הפוליטיות מופרות, ירושלים מופרת, והתודעה הפוליטית שלנו נסחפת, עסוקה בכל דבר מלבד שורש הבעיה: הכיבוש וההגמוניה הציוני-אמריקאית בכל העולם הערבי, לא רק בפלסטין.

רק אם תימן תסגור את מצר באב אל-מנדב לתמיכה בעזה, ואם איראן תסגור את מצר הורמוז להגנה על קיומו, תהיה לנו בעיה של ריבונות!

וכדי להמחיש את חולשתנו העמוקה, הנה נתניהו, במסיבת עיתונאים ב-19 במרץ 2026, קורא, בתגובה לסגירת מצר הורמוז על ידי איראן, לבניית צינורות נפט וגז ממדינות המפרץ לישות הציונית דרך ערב הסעודית וירדן. מתברר שגשר יבשתי זה הוא פרויקט אסטרטגי ציוני-אמריקאי, שנדרש עקב סגירת מיצרי באב אל-מנדב על ידי תימן ומחוזק עקב סגירת מיצרי הורמוז על ידי איראן.

ייתכן שגשר יבשתי זה היה תוכנית שנוצרה מלכתחילה כחלק מהמסדרון הכלכלי המתוכנן בין הודו לאירופה דרך חצי האי ערב, יריבה לפרויקטים האלטרנטיביים של בריקס. ואולי נתניהו מנסה לנצל את התוקפנות נגד איראן כדי לקדם פרויקט זה.

בכל מקרה, אנו יודעים שההחלטה בעניין זה לא תהיה החלטה ערבית רשמית... ולאף אחד לא תהיה הזכות להניף את דגל "הריבונות הלאומית" אם צינור זה יותקף.

מנקודת מבט כלכלית בינלאומית, למרות שאיראן מאפשרת למכליות נפט וגז המיועדות לסין, הודו ויעדים אחרים לעבור דרך מצר הורמוז, ניתן לסכם את ההשפעות של סגירת המיצר על ידי איראן באופן סלקטיבי כדלקמן (סעיף זה מיועד לאלו המעוניינים בניתוח כלכלי של סגירת מיצר הורמוז):

1. עלייה במחירי הנפט והגז עקב היצע מופחת בשוק אם סגירת המיצר תימשך לתקופה ממושכת, עלייה פוטנציאלית של 170 דולר לחבית תוך שישה חודשים, על פי ניתוחים מסוימים.

2. עלייה בעלויות ביטוח המשלוח מ-120,000 דולר ל-420,000 דולר לספינה ליום, או עלייה בזמני המשלוח עקב שימוש בדרכים ואמצעי תחבורה חלופיים. ההשפעה על העלויות בשני המקרים משמעותית.

3. עלייה בעלויות הייצור והתחבורה התעשייתיות, המתורגמת למדדים גבוהים יותר של היצרן והצרכן. מחקרים מסוימים מצביעים על כך שמחיר נפט של 150 דולר לחבית יעלה את המחירים העולמיים ב-6% עד 8%.

4. עבור מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC), שהכנסות הממשלה שלהן תלויות במידה רבה בייצוא נפט וגז, סגירת מיצרי הורמוז המתמשכת עלולה לגרום לאילוצים תקציביים משמעותיים.

5. מבחינה היסטורית, מחירי נפט וגז גבוהים מובילים לירידה בערכו של הדולר האמריקאי בשוקי המט"ח, אלא אם כן הפדרל ריזרב יעלה את הריבית. זה סותר את מדיניותו של טראמפ להוריד אותה. עם זאת, בהיעדר העלאת ריבית בארה"ב, הדולר צפוי לרדת בערכו, כאשר כל שאר הגורמים שווים.

טראמפ דוגל בריביות נמוכות יותר ובדולר חלש יותר משום שהדבר ממריץ את הכלכלה והיצוא האמריקאיים. עם זאת, עליות המחירים הנובעות מכך פוגעות ברמת החיים של האזרחים, דבר שפוגע בטראמפ ובמפלגה הרפובליקנית מבחינה אלקטורלית לפני בחירות האמצע. זה גם מחליש את התמיכה המקומית במלחמה עם איראן.

לכן, טראמפ שואף להוציא את הנפט ממשוואת המלחמה ודוחף חזק, פשוטו כמשמעו, לפתוח מחדש את מיצרי הורמוז. זה משהו שההנהגה האיראנית לעולם לא תקבל, לפחות כל עוד היא מותקפת.

ראוי לציין כי הקשר בין הדולר האמריקאי למחירי הנפט והגז הוא מורכב. עליית מחירי הנפט והאנרגיה עצמה יוצרת אפקט אינפלציוני, המחליש את כוח הקנייה של הדולר האמריקאי, וכתוצאה מכך את ערכו מול מטבעות אחרים, למעט מטבעות של כלכלות המושפעות יותר מאינפלציה מעליית מחירי האנרגיה מאשר הדולר האמריקאי עצמו.

מה שמסבך עוד יותר את העניינים הוא שכלכלת ארה"ב היא יצואנית נטו של מוצרי נפט וגז מאז 2019, ואלה, כמו כל הסחורות הגלובליות העיקריות, מתומחרות בדולרים אמריקאים. משמעות הדבר היא שעליית מחירים מגדילה את הביקוש לדולר האמריקאי, ומחזקת אותו מול מטבעות אחרים.

לעומת זאת, ארצות הברית היא יבואנית נטו של נפט גולמי, אותו היא מזקקת, מעבדת ומייצאת מחדש. משמעות הדבר היא שעליה לרכוש נפט גולמי בדולרים, ולמעשה למכור אותו, מה שמחליש את הדולר. התוצאה נטו של היצע ורכישת הדולר עקב עליית מחירי הנפט, הן גולמי והן מזוקק, מפחיתה את ייסוף הדולר תוך הגדלת ערך הנפט ונגזרותיו. לכך יש השפעה שלילית משמעותית על מדינות מתפתחות המייבאות נפט וגז.

לסיכום, האנושות לא תשוחרר משלטון אימפריאליסטי עד שתשתחרר מתמחור נפט, גז ומוצרים בסיסיים באופן כללי בדולרים אמריקאים. איראן עשתה טוב כשקבעה שכל מי שמעוניין להעביר משלוח של נפט או גז דרך מצר הורמוז חייב להוכיח שהוא נרכש ביואן סיני. זוהי המשמעות האמיתית של "ריבונות".