ההסכם הראשוני בין איראן לארצות הברית דומה יותר ל"הצהרת מטרות" מאשר להסכם סופי לפתרון הסכסוך. בראש ובראשונה מטרתו של הסכם זה היא לפתוח את הדלתות למשא ומתן לפתרון כולל בתוך מסגרת זמן מוגדרת, ללא כל סימן ברור לכך שפתרון כזה אכן יושג עד תום התקופה.

פורמט זה משקף הבנה משתמעת של שני הצדדים, במיוחד ארצות הברית, לקושי להגיע לניצחון צבאי ולהשלכות הכלכליות והפוליטיות החמורות של המשך המבוי הסתום עם איראן. אך כעת נשאלת השאלה: אם עצם ההסכם להתחלת משא ומתן לקח כל כך הרבה זמן, דרש לחץ פוליטי וכלכלי משמעותי ובעיקר הוביל לסבבים של תקיפות צבאיות הדדיות- מה יקרה כאשר ייבחנו פרטי הסוגיות המורכבות והמצטברות מראש?

המציאות היא שרוח ההסלמה עדיין תרחף מעל המשא ומתן העתידי ומכיוון שסעיפי ההסכם הצפוי, שפרק הזמן שלו אינו עולה על 60 יום, כוללים באופן ברור הפסקת אש, פתיחת מצרי הורמוז וביטול המצור הימי האמריקאי, הדבר יהפוך למנוף לחץ בתוך מעגל של סחיטה הדדית.

לכן, דיבור על רגיעה יציבה בזירות הלחימה נראה מוקדם מדי וסביר שנראה תנודות הקשורות לתהליך ולתוצאות המשא ומתן. עם זאת, ניתן לומר כי ההסכם הזה, למרות אופיו הראשוני, מציג מפה ברורה של הישגים ונזקים, גם אם מאזן הכוחות עדיין אינו מצביע על מנצח או מפסיד מוחלט.

על פי מידע שדלף, נראה כי הנזקים האפשריים לאיראן מוגבלים לויתור על ההטבות הכלכליות הנובעות ממצרי הורמוז ועלויות המעבר של ספינות החוצות אותו למשך 60 הימים הקרובים. אף על פי שמדובר בוויתור זמני, אם ארצות הברית תצליח לעגן אותו בתמורות הדדיות-הוא יהפוך אוטומטית לקבוע. במקרה כזה, פיצוי על קיבוע הנזק לאיראן יהיה מותנה בקבלת פיצויים לטהראן.

כמו כן, לפי דיווחים בתקשורת על טיוטות ההבנות האפשריות, נראה כי איראן תיאלץ לוותר על מאגרי האורניום המועשר ברמה גבוהה שברשותה, וכי חומרים אלו יוצאו מאיראן או שרמת ההעשרה שלהם תופחת- דרישה שעליה התעקשה ארצות הברית.

כמובן שהגעה לרמת העשרה זו מלכתחילה הייתה תגובתה של איראן לפרישתו של טראמפ מהסכם הגרעין ב-2015, ואלמלא החישובים השגויים של הממשלים הקודמים והנוכחי שלו, הדבר לא היה קורה.

עם זאת, ארצות הברית לא רק על פי הטקסט שדלף מההסכם, אלא גם בשל מה שנעדר ממנו במכוון, ניזוקה באופן משמעותי יותר מאיראן. וושינגטון, בניגוד לעמדתה, ויתרה על הדרישה למניעת העשרה מלאה של אורניום על ידי טהראן ולפירוק התשתיות הצבאיות והאזרחיות של תוכנית הגרעין האיראנית- דרישות מפתח ובלתי ניתנות למשא ומתן.

בתחום זה הסכימה ארצות הברית לדילול אורניום מועשר לרמה של 60%, אך זנחה תנאים אחרים שעליהם התעקשה בעבר במסגרת הסכם הגרעין, ובראשם יכולת ההעשרה עצמה של איראן. למעשה, המשא ומתן לא יעסוק בזכות הבסיסית של טהראן להעשיר אורניום, אלא ברמה שאליה תגיע, ולא יעסוק בפירוק תשתיות מתקני הגרעין.

בנוסף לכך, ארצות הברית ויתרה על נושא שהיה חלק בלתי נפרד מהקווים האדומים שלה- היכולות הצבאיות של איראן בתחום הטילים והכטב״מים- בעוד שבעבר וושינגטון הבהירה כי יכולות אלו חייבות להיות מוגבלות אך ורק למטרות הגנה.

בנוסף לכל האמור, עולה גם ההכרה האמריקאית במעמדה השווה של איראן. צפוי כי סבב המשא ומתן הבא לא יתבסס על איום במלחמה או שינוי משטר, אלא על ויתורים הדדיים- ויתורים שחלקם יהיה קשה לארצות הברית ולבעלות בריתה האזוריות לקבל. הנזק המרכזי לארצות הברית, שאינו מובן לחלק מהציבור- אף על פי שהמזכר ההבנות הנוכחי סלל את הדרך לכך- הוא ההשפעה הגוברת של איראן באזור, במיוחד ביחסיה עם רכיבי "ציר ההתנגדות" בעיראק, לבנון ותימן. התרחבות זו, הצפויה להימשך, תבטל לחלוטין את התנאים שהציבו ארצות הברית וישראל בתחילת הפעולה הצבאית נגד הרפובליקה האסלאמית.

אין ספק כי המפסידה הגדולה ביותר מהמתיחות הזו היא ישראל, שעדיין אינה מודעת להיקף המלא של נזקיה. כותרות הנזק הללו הן כוללות ואסטרטגיות, וכוללות פגיעות רחבות היקף שקשה להבין ולהתמודד. המשטר האיראני לא קרס, יכולתו לגרום נזק ולאיים לא נעלמה ולא פחתה וקשריו עם בעלות בריתו לא נפגעוואף להפך, הם עשויים להתחזק ולהיות יעילים יותר מאשר בעבר. בנוסף, לא צפוי שמצבה הכלכלי יחמיר, אלא להפך- הוא עשוי להשתפר בעקבות התשואות הכלכליות הצפויות מההסכם והסרת הסנקציות העתידית, שהטבותיה יגיעו גם לבעלות בריתה של טהראן.

כמו כן, נטייתה של איראן לשקם ולפתח את יכולותיה צפויה להתחזק, ואף להפוך לאחת האסטרטגיות המרכזיות לאחר ההסכם. בנוסף לכך, איראן נמצאת על סף הפיכתה לשחקן גלובלי ולא רק אזורי, ולא ניתן להתעלם מהמשמעויות של מעמד זה עבורה. הדבר משקף נזק אסטרטגי, והציפייה ממדינות המפרץ, למרות עוינותן כלפי איראן ובמחיר דחיקת תל אביב, לנטות לטובת טהראן, רק מחריפה נזק זה.

בנוסף, הסעיפים המרכזיים של ההסכם הזה נמצאים בשלבי ניסוח ללא מעורבות או השפעה של ישראל, וללא יכולתה להשפיע עליו או לשנותו. כך שלאחר ההכרזה על “ההסכם ההיסטורי” עם איראן מצד טראמפ, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו יצר קשר עם גורמים המקורבים לממשל כדי להתעדכן בפרטי ההבנות ולהעריך את ההתחייבויות האפשריות שיוכל לקבל.