לאחר סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, ארצות הברית הופיעה כמעצמת-על עולמית ועיצבה את מדיניות החוץ שלה על בסיס הרחבת ההשפעה וריסון מה שכינתה "איום קומוניזם".
ארה״ב הגבירה את ההתערבויות הצבאיות והחשאיות שלה במדינות השונות בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה. להתערבויות האלה שכללו הפיכה, מבצעים חשאיים של ה-CIA, תמיכה במשטרי דיקטטורה ומלחמות פרוקסי, היו השלכות עמוקות על הפוליטיקה, על הכלכלה ועל זכויות האדם של המדינות המכוונות.
הפעולות האלה התבצעו תחת מסווה מאבק בקומוניזם, אבל למעשה המטרה העיקרית שלהן הייתה בלימת הקמתן של ממשלות שנקטו בנתיב פיתוח עצמאי ממדיניות החוץ של ארה״ב. הדוגמה לכך היא ההפיכה של ה-CIA בגואטמלה.
אחת הפעולות היא הפיכת ה-19 באוגוסט 1953, שהובילה להדחתו של ד"ר מוחמד מוסאדק, ראש ממשלתה החוקי של איראן, בתכנון ובתמיכת סוכנויות הביון של ארצות הברית (CIA) ובריטניה(MI6).
איראן הייתה אחת המדינות הראשונות שבהן ארצות הברית ביצעה התערבות ישירה וחשאית. התערבות זו התרחשה בקיץ של שנת 1953 ונודעה בשם "הפיכת ה-28 במורדאד". במהלך ההפיכה הופלה ממשלתו של ד״ר מוחמד מוסאדק-שעלתה לשלטון באמצעות הצבעת העם והפרלמנט והלאימה את תעשיית הנפט של איראן-והכוח האוטוריטרי המלא הוחזר לשאה איראן "מוחמד רזא פהלווי".
איראן לפני ההפיכה
בתחילת שנות ה-1950 הייתה איראן מדינה בעלת מיקום גאוגרפי רגיש ביותר. היא חלקה גבול משותף עם ברית המועצות בצפון-גבול שאורכו למעלה מ-1,600 קילומטרים- ושכנה בלב המזרח התיכון, אזור שנחשב למקור הנפט המרכזי בעולם.
הנפט האיראני התגלה בסוף המאה ה-19, ומשנת 1908 הופק בהיקף נרחב. אולם השליטה המלאה בתעשייה זו הייתה בידי החברה הבריטית Anglo-Iranian Oil Company (AIOC), ששמה שונה מאוחר יותר ל-Petroleum.
חברה זו הייתה למעשה בעלת השליטה בכל בארות הנפט, בתי הזיקוק וקווי הצינור של איראן. הרווחים העצומים שהופקו ממכירת הנפט זרמו ברובם לבריטניה: איראן קיבלה רק כ-16 אחוזים מההכנסות. העובדים הבריטים באבאדאן (המרכז הראשי של תעשיית הנפט) נהנו ממשכורות גבוהות, מבתים מפוארים וממועדונים פרטיים, בעוד שהפועלים האיראנים עבדו בתנאים קשים ובשכר נמוך. מצב זה נתפס בעיני האיראנים כסמל לקולוניאליזם ולאי-שוויון.
בתוך מציאות זו עלה ד״ר מוחמד מוסאדק לבמה הפוליטית. מוסאדק היה פוליטיקאי משכיל, משפטן. הוא בא ממשפחה אריסטוקרטית ובעלת אדמות, למד משפטים בשווייץ ובצרפת, והיה פעיל במשך שנים רבות בפוליטיקה האיראנית.
מוסאדק התנגד תמיד להתערבותן של מעצמות זרות בענייניה הפנימיים של איראן והאמין בדמוקרטיה פרלמנטרית. הוא סבר כי איראן צריכה להיות עצמאית ולשלוט בעצמה במשאביה הטבעיים. במרץ 1951 אישר הפרלמנט האיראני, בהנהגתו של מוסאדק, חוק שהלאים את תעשיית הנפט.
משמעות ההלאמה הייתה שמעתה איראן תפיק, תזקק ותייצא את הנפט בעצמה ולא תאפשר עוד לחברה זרה לגרוף את כל הרווחים. מוסאדק ראה במהלך זה סמל לגאווה לאומית, ובנאומיו אמר: "פתחנו אוצר נסתר שעליו רבץ דרקון". בדרקון התכוון למעצמות הקולוניאליות שבמשך שנים ניצלו את איראן.
במאי 1951 נבחר מוסאדק כראש הממשלה ברוב מכריע של הפרלמנט. הוא ניהל מדיניות חוץ של "ניטרליות חיובית": לא תלות מלאה בארצות הברית ולא בברית המועצות.
תגובת בריטניה וארצות הברית: מסנקציות ועד קנוניה
בריטניה, שאיבדה את שליטתה הבלעדית בנפט האיראני, כינתה את ההלאמה "גניבה" ודרשה את השבת המצב לקדמותו במלואו. ממשלת בריטניה לא רק דרשה פיצויים עצומים (שלאיראן לא הייתה יכולת לשלם), אלא גם נקטה צעדים חריפים.
הצי הבריטי- ריכוז הכוח הימי הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה- הוצב במפרץ הפרסי כדי לעצור מכליות שנשאו נפט איראני. בריטניה, בשיתוף פעולה עם בנקים בינלאומיים, הקפיאה את חשבונותיה של איראן ואסרה על רכישת נפט איראני בשוק העולמי. סנקציות אלו שיתקו את כלכלת איראן: יצוא הנפט ירד לאפס, האבטלה גברה, והמדינה עמדה על סף פשיטת רגל.
ממשלו של "הארי טרומן", נשיא הדמוקרטי של ארצות הברית (עד ינואר 1953), ניסה בתחילה לשמש כמתווך. גורמים אמריקאיים הזהירו כי אם מוסאדק ייפול, הקומוניסטים עלולים לתפוס את השלטון. אולם עם עלייתו לשלטון של הממשל הרפובליקני בראשות "דווייט אייזנהאואר", המצב השתנה.
שר החוץ החדש של ארה״ב "ג׳ון פוסטר דאלס" ואחיו "אלן דאלס", ראש ה-CIA, החזיקו בגישה נוקשה יותר. הם ראו במוסאדק "משוגע" ואיום על "העולם החופשי", משום שנקט מדיניות ניטרלית, גילה סובלנות כלפי הקומוניסטים (למרות שאסר את פעילותם), והלאים את הנפט- צעד שהיה עשוי לשמש דוגמה למדינות אחרות ולסכן את האינטרסים של חברות אמריקאיות כגון Standard Oil ו-Gulf Oil.
בריטניה ניסתה להפיל את מוסאדק בכוחות עצמה, אך נכשלה. בסתיו 1952 פנתה לארצות הברית. "קרמיט רוזוולט", קצין בכיר ב-CIA ונכדו של "תאודור רוזוולט" (נשיא ארצות הברית לשעבר), מונה לאחראי הראשי על המבצע. הוא גיבש תוכנית בשם מבצע "AJAX" שכללה מתן שוחד לקציני צבא, אנשי דת, עיתונאים ופוליטיקאים שהתנגדו למוסאדק, הפצת שמועות וארגון הפגנות מבוימות.
ביצוע ההפיכה: יומיים גורליים
ההפיכה בוצעה בשני שלבים. שאה איראן, מוחמד רזא פהלווי, היה צעיר וחסר כוח ממשי. מוסאדק הגביל את שליטת הצבא ואת הוצאות חצר המלוכה. רוזוולט שכנע את השאה לחתום על צו להדחתו של מוסאדק ולמינויו של הגנרל "פזל-אללה זאהדי" (שבמהלך מלחמת העולם השנייה נכלא על ידי בריטניה בשל שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית) במקומו.
בלילה של 16 באוגוסט 1953 הביאו קצינים נאמני השאה את הצו לביתו של מוסאדק. מוסאדק סירב לקבלו וטען כי רק הפרלמנט מוסמך להדיחו. מתכנני ההפיכה נכשלו, והשאה, מבוהל, נמלט עם אשתו לבגדאד ולאחר מכן לרומא. מוסאדק הודיע ברדיו כי מדובר בהפיכה זרה.
אך רוזוולט לא ויתר. לרשותו עמד תקציב של כמיליון דולר (שווה ערך למיליוני דולרים כיום) בשגרירות ארצות הברית. באמצעות כספים אלה ארגן הפגנות גדולות ב-19 באוגוסט. אנשים מקצועיים-בריוני שוק ועבריינים מסוימים- נשכרו כדי לצאת לרחובות תחת הסיסמה "יחי השאה". כסף מזומן, בצירוף תמונותיו של השאה, חולק בין האנשים כדי למשוך משתתפים נוספים.
ב-19 באוגוסט תקפו טנקים וחיילים שתמכו בזאהדי את ביתו של מוסאדק. קרב שנמשך תשע שעות התחולל ברחובות טהראן, ובמהלכו נהרגו כ-300 בני אדם ומאות נוספים נפצעו. ביתו של מוסאדק הועלה באש. בתחילה הוא הצליח להימלט, אך כעבור שלושה ימים נעצר והועמד לדין. זאהדי תפס את השלטון, והשאה שב לאיראן.
מסמכים חדשים
בשנים האחרונות, ולאחר עיכובים ממושכים, פרסם משרד ההיסטוריון של מחלקת המדינה האמריקאית אוסף חדש של מסמכים הנוגעים לתפקידה של וושינגטון בהפיכה זו. אף שמסמכים אלה, בניגוד לזיכרונותיו המוקדמים של קרמיט רוזוולט, ראש צוות ה-CIA ולהיסטוריה הרשמית של דונלד וילבר, אינם כוללים "חשיפות גדולות" חדשות, ובשל השמדתם של מסמכים רבים בידי ה-CIA והצנזורה הנרחבת של מסמכים מרכזיים (כגון חלקים מהגרסה הסופית של תוכנית וילבר), הם אינם מציגים תמונה מלאה, אך הם שופכים אור על פרטים מעניינים מאחורי הקלעים של תהליכי קבלת ההחלטות ושל מזימות מקבילות.
עוד לפני גיבוש התוכנית הסופית של קרמיט רוזוולט ודונלד וילבר, בחן ה-CIA כבר בתקופת ממשל טרומן כמה תוכניות חלופיות. בין התוכניות הללו הייתה טיוטה ראשונית שהוכנה בידי "מקס תורנבורג", מנהל בתעשיית הנפט, באוגוסט 1952, ותוכנית נוספת של קצין ה-CIA "ג׳ון ליוויט". וילבר אף המליץ, בתגובה לתוכניתו של ליוויט, כי גורמים אמריקאיים יבחנו את האפשרות להחליף את מוסאדק ב"אללהיאר סאלח", שגריר איראן בוושינגטון באותה עת ואחד מבעלי בריתו של מוסאדק. בסופו של דבר, באישור ממשל אייזנהאואר, מיקד וילבר את תוכניתו בהצבתו של הגנרל פזל-אללה זאהדי.
החלק המעניין ביותר בחשיפות נוגע למזימה מקבילה וחשאית שהתנהלה באביב 1953, ושמטרתה הייתה להפיל בו-זמנית הן את מוסאדק והן את השאה. תוכנית זו הונהגה בידי "אבולקאסם אמיני", שר חצר המלוכה באותה עת, אשר יחד עם אחיו ועם מנהיגיהם רבי-ההשפעה של שבטי הקשקא, שקיימו קשרים עם ה-CIA. הם ביקש להחליף את השאה באחיו, עבדולרזא פהלווי.
שגריר ארצות הברית "לוי הנדרסון" וראש תחנת ה-CIA בטהראן, "רוג׳ר גויראן", נפגשו פעמים רבות עם אמיני. אף שצוות ה-CIA קיבל לבסוף החלטה "לנטרל" את הקבוצה המקבילה הזו או להטותה לתמוך בתוכניתו שלו, כדי למנוע שיבושים לתוכנית המרכזית, פרטים אלה מלמדים כי ה-CIA בחן אפשרויות רב-ממדיות להחלפת משטרו של מוסאדק.
ביסוס הדיקטטורה והשלכות ארוכות הטווח
המסמכים שפורסמו מדגישים כי הדיקטטורה שלאחר ההפיכה לא הייתה רק תוצאה של ההפיכה, אלא גם פרי מאמצים מתמשכים של ארצות הברית לבסס את המשטר החדש. עוד לפני ההפיכה הכינה ארצות הברית חבילת סיוע חירום בסך 45 מיליון דולר לממשלתו של זאהדי, אשר הוקצתה מיד לאחר ביסוס השלטון. נוסף על כך, בעקבות בקשותיו החוזרות של השאה, הושקה תוכנית רחבת היקף של סיוע צבאי שנועדה לחזק את יכולותיהם ואת רוחם של הכוחות המזוינים של איראן.
בזירה הפנימית הפעילו גורמים אמריקאיים לחץ על ממשלת זאהדי לפתור את סכסוך הנפט ולהגיע לפשרה עם בריטניה, ואף תיווכו כדי לשכנע את מנהיגי שבט הקשקאי לשתף פעולה עם הממשלה החדשה. במהלך ישיר שנועד לשלוט במבנה הפוליטי של המדינה, סייע ה-CIA לממשלת זאהדי לזייף את הבחירות שנערכו בתחילת 1954, ובכך להקים פרלמנט צייתני הנתון כולו להשפעתה.
עם זאת, אחת החולשות המרכזיות של אוסף המסמכים האחרון היא היעדר תיעוד בנוגע למאמצי ה-CIA להקים ולארגן כוח משטרה חשאית יעיל כבר בשבועות הראשונים שלאחר ההפיכה- כוח שהתפתח מאוחר יותר לארגון הידוע לשמצה, "סאוואכ".
לפיכך, המסמכים החדשים, לצד אישור תפקידה המאורגנת של ארצות הברית, חושפים גם ממדים מורכבים יותר של התכנון, המזימות המקבילות והמאמצים הרב-ממדיים של וושינגטון להבטיח את האינטרסים שלה בתחום הנפט ובזירה הגיאופוליטית של המלחמה הקרה- מאמצים שהובילו להקמתו של משטר תלוי וסמכותני באיראן.