אזור המזרח התיכון מתקדם לעבר רגע של הכרעה, שבו הנשיא טראמפ ייאלץ לבחור בין סיום מלחמה מול איראן שלא הצליחה להשיג את יעדיה - דבר שמשמעותו הודאה משתמעת בתבוסה, גם אם ינסה להכחיש זאת בפומבי - לבין חזרה ללחימה, שכבר ברור כי עלולה להתפתח למלחמת התשה ממושכת ואולי אף להסתיים בתבוסה אסטרטגית משמעותית עבור ארצות הברית. הדבר מסביר את חוסר הוודאות ששרר בבית הלבן במהלך השבוע האחרון.
עוד לפני שנכנס לחדר המצב בבית הלבן כדי לעמוד בראש ישיבת המועצה לביטחון לאומי שהוקדשה לדיון במסמך ההבנות שהתגבש בעקבות המו״מ העקיף עם איראן, פרסם טראמפ ברשת החברתית שלו הודעה שלפיה לא יחתום על שום הסכם שלא יכלול התחייבות איראנית ברורה לשני תנאים מרכזיים:
1. ויתור מוחלט על נשק גרעיני.
2. פתיחת מצר הורמוז לתנועת הספנות ללא מגבלות וללא אגרות.
הוא סיים את הודעתו במילים:״לא אסכים להעביר שום כספים לאיראן עד להודעה חדשה״.
מיד לאחר סיום הישיבה, שנערכה ב־29.5.2026 ונמשכה יותר משעתיים מבלי שהתקבלה החלטה, דיווח העיתון ״ניו יורק טיימס״ על דברי ״גורם בכיר בממשל האמריקאי״ שאמר: ״טראמפ לא יחתום על עסקה אלא אם תהיה תואמת לקווים האדומים שלו ותשרת את האינטרסים של ארצות הברית״.
מאחר שה״קווים האדומים״ של טראמפ היו ידועים מראש לדיפלומטים האמריקאים שניהלו עבורו את המגעים העקיפים מול איראן - ואשר ככל הנראה היו מעורבים גם בניסוח מסמך ההבנות - היה ברור שמשהו השתנה ברגע האחרון והוביל לנסיגתו. הדבר עורר שאלות רבות לגבי הסיבות האמיתיות למהלך הזה, במיוחד משום שסירובו לחתום לא הוביל להחלטה לחזור למלחמה.
להפך - טראמפ נראה נחוש להמשיך את המגעים, ואף הקפיד להציג את איראן כצד שמעוניין להגיע להסכם, ולרמוז שהמחלוקות שנותרו הן מוגבלות וניתנות לגישור. כיצד ניתן להסביר את מה שאירע, במיוחד כאשר איראן תיארה את דבריו של טראמפ כ־״שקר בוטה שסותר את מה שסוכם במסמך ההבנות״?
כדי להבין את מה שקרה, יש לשים לב לנקודה חשובה: טראמפ מצא עצמו נאלץ לנהל משא ומתן עם משטר שניהל נגדו שתי מלחמות וניסה להפילו בתיאום עם ישראל, הרואה בו איום קיומי.
מאחר שלאחר המלחמה הראשונה הצהיר כי מתקני הגרעין של איראן הושמדו לחלוטין, ולאחר השנייה טען כי התעשייה והמערך הצבאי האיראני נפגעו בשיעור של לפחות 90%, רבים הסיקו שאיראן הובסה ולכן לא נותרה לה ברירה אלא להיכנע.
אלא שבהמשך התברר כי דבריו של טראמפ כללו מידה רבה של הגזמה - ואולי נועדו בעיקר לצריכה פנימית - ובמקביל התברר שהמשטר האיראני הפגין יכולת גבוהה לא רק לשרוד ולהחזיק מעמד, אלא גם לנהל מלחמה א־סימטרית ביעילות רבה.
במישור הצבאי, נטען כי איראן הוכיחה יכולת להסב נזק לא רק לישראל אלא גם לבסיסים ולאינטרסים אמריקאיים באזור המפרץ כולו.
במישור המדיני והדיפלומטי, נטען כי הצליחה להחזיק בקלפי מיקוח משמעותיים שאילצו את ארצות הברית לנהל עמה מו״מ מעמדת שוויון.
נכון שארצות הברית הגיבה לסגירת מצר הורמוז בידי איראן באמצעות הטלת מצור ימי על נמליה במפרץ, אך לפי המאמר, צעד זה דווקא העיד על כניסת המשבר לשלב של איזון יחסי בין הצדדים, יותר מאשר על עליונות אמריקאית.
לו הייתה לארצות הברית יכולת להכריע את המשבר בכוח, היא הייתה פותחת את המצר בכוח ולוקחת מאיראן את קלף המיקוח המרכזי שלה - אך הדבר לא קרה. לפי הטקסט, זו הסיבה שוושינגטון נאלצה להיכנס למו״מ עקיף עם איראן למרות אובדן האמון המוחלט בין הצדדים.
לפי הכותב, כל מתבונן ניטרלי היה יכול להבחין כי איראן השיגה יתרון במו״מ: היא דחתה מו״מ ישיר, אילצה את ארצות הברית להסכים לערוץ עקיף דרך מתווך פקיסטני, והצליחה לכפות את סדר היום שלה. לטענת המאמר, היא הצליחה להסיר מהשולחן את נושא תוכנית הטילים וקשריה עם בעלי בריתה האזוריים, התעקשה לדחות את הדיון בתוכנית הגרעין עד לאחר הסכמה על סיום המלחמה, ודרשה שהפסקת האש תחול על כל החזיתות ולא רק על החזית האיראנית.
נוכח ההתעקשות האיראנית לנהל מו״מ מעמדת שוויון, ניסה טראמפ - לפי הכותב - להשתמש באיומים ובהפחדה, ואף איים למחוק את הציוויליזציה האיראנית. אך איראן לא נרתעה והבהירה שהיא מנהלת מו״מ כשהיא עדיין מוכנה ללחימה.
בהמשך ניסה טראמפ לבחון את נחישותה באמצעות ניסיון לפתוח את המצר בכוח, אך לטענת המאמר נכשל ונאלץ לסגת בתוך פחות מ־24 שעות. בעקבות זאת עבר למסלול של ויתורים - כפי שהשתקף בטיוטת ״מסמך ההבנות״ שהביא לדיון במועצה לביטחון לאומי - אך ברגע האחרון חזר בו וסירב לחתום עליה, כפי שתואר קודם לכן.
הועלו פרשנויות רבות כדי להסביר את נסיגתו הפתאומית של טראמפ, והמרכזית שבהן הייתה שקיימת מחלוקת בתוך המועצה לביטחון לאומי בשל היקף הוויתורים שהוצעו. לפי ההדלפות בתקשורת, מסמך ההבנות כלל רמזים להסכמה על הסרת המצור הימי מעל איראן, מתן אפשרות למכור נפט בחופשיות והשבת חלק מהכספים המוקפאים שלה - בתמורה להתחייבות שלא לפתח נשק גרעיני ודחיית הדיון בפרטי תוכנית הגרעין האיראנית, ובפרט בשאלת שיעורי ההעשרה והטיפול במלאי האורניום המועשר ל־60%, לסבב מו״מ נוסף בתוך עד 60 יום.
עם זאת, אני סבור שהגורם הישראלי היה המשמעותי ביותר בהסבר לנסיגה הזו - לא רק בגלל הוויתורים שבטיוטת מסמך ההבנות, אלא משום שנתניהו עדיין מתעקש על הפלת המשטר האיראני ורואה בכך את הפתרון היחיד שמשרת באופן מלא את האינטרסים של ארצות הברית וישראל - יעד שלדעתו עדיין אפשרי ולא ירד מהפרק.
מיד לאחר שהוכרז רשמית על דחיית החתימה על מסמך ההבנות עם איראן, החליט נתניהו - לפי המאמר - להסלים את הפעילות הצבאית בזירה הלבנונית. מטרתו, לא הייתה רק להפיל את המסמך, אלא גם לפגוע בעצם המו״מ האמריקאי–איראני ולסלול את הדרך לחידוש המלחמה מול איראן.
נראה כי נתניהו ראה בהתפתחויות בלבנון הזדמנות אחרונה להשיג הישג שעשוי לסייע לו בבחירות הקרובות. הדבר מסביר, את ניסיונו לנצל את הסכמת נשיא לבנון וראש ממשלתה לקיים מו״מ ישיר עם ישראל לצורך יצירת ברית מדינית וצבאית בין שתי המדינות שתוביל לפירוק חזבאללה מנשקו - יעד שהכותב מתאר כ״הפרס הגדול״ שעשוי להבטיח ניצחון בבחירות.
אלא הדברים לא התפתחו כפי שנתניהו קיווה. הרשות המבצעת בלבנון - הן הנשיאות והן הממשלה - לא הצליחה לשכנע את הציבור הלבנוני בצדקת עמדתה, והתברר שלחזבאללה יש עוצמה רבה יותר מכפי שסברו מתנגדיו והוא מסוגל לנהל עימות ממושך מול ישראל.
כאשר נתניהו חש השחיקה המתמשכת של ״צבאו״ בדרום לבנון מחלישה את מעמדו הפוליטי במקום לחזק אותו, הוא החליט לצאת למתקפה רחבת היקף על הדאחיה הדרומית בביירות, תוך חציית כל הקווים האדומים. באותו שלב, לפי הטקסט, הופעלו במהירות מאזן הכוחות האזורי כדי לבלום את ההסלמה.
איראן הודיעה מיד שלא תעמוד מנגד ותתערב צבאית אם נתניהו יממש את איומיו. די היה בכך כדי שטראמפ יקיים שיחת טלפון דחופה עם נתניהו, שבה - כך נטען - השתמש בלשון חריפה. לאחר שנתניהו נסוג, רואה בכך הכותב הוכחה נוספת לכך שכיום ארצות הברית ואיראן הן שמחזיקות בפועל בהחלטה על מלחמה ושלום באזור, וכי עתיד האזור תלוי בגורל המו״מ המתנהל ביניהן תחת איום מתמיד של מלחמה.
אין לשני הצדדים אפשרויות רבות: טראמפ הוביל את ארצות הברית למלחמה לא מוצדקת ולא הוגנת נגד איראן - מלחמה שלדבריו נגרר אליה בידי נתניהו. מאחר שלא ניצח בה, עליו כעת לשלם את המחיר - גם אם ייאלץ לפגוע באינטרסים האישיים של נתניהו. לכן, לפי הטקסט, אין לו ברירה אלא להמשיך במו״מ ולהציע מספיק ויתורים כדי לצמצם את הנזק.
ומנגד גם לאיראן אין חלופה מלבד עמידה עד הסוף, משום שהמלחמה נכפתה עליה ואין לה אפשרות אחרת מלבד להגן על עצמה בכל האמצעים העומדים לרשותה.
מאחר שהבחירות בישראל ובארצות הברית מתקרבות, מסכם הכותב שההכרעה לא צפויה להתעכב זמן רב. השאלה שנותרת פתוחה היא: האם תגבר התבונה והרציונליות - או שהטירוף יהיה זה שיכתיב את המציאות?