בתחילת השבוע הזה דיווחו כלי תקשורת בינלאומיים כי "מועצת השלום" תקיים את ישיבתה הראשונה בוושינגטון ב־19 בחודש הנוכחי, וכי טראמפ יקדים לישיבה זו פגישה עם נתניהו ב־18 בחודש. הדבר פורש כהכנה מצד טראמפ להכרזה רשמית על תחילת יישום השלב השני של תוכנית הפסקת האש בעזה, ובמקביל כרצון לתאם מראש עם נתניהו את מגוון הסוגיות המעניינות את ישראל.
אולם נתניהו לא קיבל את הידיעות הללו בשביעות רצון. הוא מיהר לבקש להקדים את פגישתו עם טראמפ, והוסכם כי תתקיים ב־11 בפברואר במקום ב־18 בפברואר. במקביל החליט לזמן את הקבינט לישיבת חירום, שהתכנסה ב־8 בפברואר וקיבלה את ההחלטות הבאות:
1. שינוי המסגרת המשפטית והמינהלית של הבעלות על קרקעות בגדה המערבית.
2. הסרת החיסיון מעל המרשמים הרשמיים של הקרקעות שבבעלות פלסטינים, בניגוד לנהלים הנהוגים כיום, וביטול ההגבלות על מכירתן לזרים ולמתנחלים.
3. העברת הסמכויות הנתונות לרשויות התכנון והבנייה באזורים רגישים מבחינה דתית, כגון חברון ואחרים, מהגורמים הפלסטיניים המוסמכים לידי הגורמים הישראליים.
4. הרחבת הסמכויות הקשורות להריסה ולהפקעה בשטחי A ו־B כך שיכללו בנייה בלתי מורשית, שימור מורשת והגנת הסביבה.
מן ההחלטות החריגות הללו עולה כי מטרתן היא להכשיר את הקרקע לסיפוח הגדה המערבית, באמצעות הקלת רכישה ישירה של קרקעות פלסטיניות, הסרת המגבלות על עסקאות כאלה, האצת ההתנחלות ומתן חופש פעולה רחב יותר למתנחלים. בנוסף, הן מצמצמות את סמכויות הרשות הפלסטינית בשטחי A ו־B עד למצב משפטי המתקרב לזה של שטח C.
בזירה אחרת הקפיד נתניהו להתייחס לסבב השיחות שהתקיים במסקט בין ארצות הברית לאיראן, והצהיר כי עמדת ממשלתו כלפי המשטר האיראני לא השתנתה, וכי כל הסכם חדש בין הצדדים חייב לקבוע במפורש:
1. איסור על איראן לבצע העשרת אורניום בשטחה.
2. שלילת יכולתה של איראן להחזיק או לייצר טילים בליסטיים או כטב"מים אסטרטגיים ארוכי טווח.
3. התחייבות איראנית לנתק את קשריה הפוליטיים והצבאיים עם הארגונים העוינים לישראל באזור.
בהקשר זה ברור לחלוטין שנתניהו החל לסדר מחדש את קלפיו לקראת אפשרות של הפתעות בלתי צפויות מצד הממשל האמריקאי הן בזירה הפלסטינית והן בזירה האיראנית. להערכתי, הסיבה לשינוי הפתאומי במועד הביקור בוושינגטון אינה נובעת רק מחשש מפני תוצאות המשא ומתן האמריקאי־איראני, אלא גם מחוסר ביטחון לגבי התוצאות האפשריות של ישיבת מועצת השלום (Board of Peace).
מאחר שנתניהו חושש למצוא את עצמו לפתע מול מציאות מוגמרת – בין אם בעקבות הסכם אמריקאי־איראני שאינו עונה על דרישותיו ובין אם בעקבות חזון בינלאומי או אמריקאי לעתיד רצועת עזה שאינו תואם את שאיפותיו – נראה כי החליט להקדים את המאורעות ולהעמיד את כולם בפני מציאות שהוא עצמו יוצר. הדבר מסביר את החלטות הקבינט האחרונות, שבאמצעותן ביקש להחזיק במנוף שיאפשר לו, מצד אחד, לנהל משא ומתן עם האגף הקיצוני ביותר בממשלתו, ומצד שני לסכל את המאמצים ליישום השלב השני של תוכנית טראמפ.
אם ייאלץ נתניהו לקבל הסדרים בעזה שאינם מספקים את שאיפות האגף הקיצוני בממשלתו, יוכל לומר: "בגדה קיבלתי פיצוי שמאזן את הוויתורים שעשיתי בעזה". ומנגד, מול הניסיונות ליישם את השלב השני של תוכנית טראמפ, יוכל להרים את קולו ולהצהיר: "זו המציאות החדשה בשטח, ועליכם לקבל אותה ולנהל משא ומתן על בסיסה".
ומאחר שטראמפ מקפיד בדרך כלל להימנע מעימות פומבי עם נתניהו, ייתכן שבסופו של דבר ייענה לדרישותיו בנוגע לסיפוח הגדה, בתמורה למעבר ליישום השלב השני של תוכנית עזה. למרות זאת, נראה לי שהפער בין נתניהו לטראמפ בשאלת ההתמודדות עם איראן בשלב הבא הוא פער שקשה מאוד לגשר עליו. כאן טמונה הדילמה שעשויה לחשוף מי באמת מנהל כיום את ארצות הברית: טראמפ, הנושא את הסיסמה "אמריקה תחילה", או נתניהו, הנושא את הסיסמה "אני וישראל – ואחרינו המבול"?
סימנים רבים מעידים כי נתניהו אינו יכול לקבל פשרות עם המשטר האיראני, שאיתו אינו מסוגל לחיות בשלום, ולכן הוא רואה בהפלתו תנאי הכרחי להתמודדות עם האתגרים הניצבים בפני ישראל.
לדעת נתניהו, הוא הצליח להחליש את "ציר ההתנגדות" על כל מרכיביו, אך לא יוכל להכריע את המערכה לטובתו אלא באמצעות הפלת המשטר האיראני עצמו. מאחר שהוא משוכנע שהמשטר האיראני נמצא כיום בנקודת חולשה חסרת תקדים, הוא סבור שזהו העיתוי המתאים ביותר להיפטר ממנו סופית – אם באמצעות פעולה צבאית, שהיא האפשרות המועדפת עליו, ואם באמצעות המשך מדיניות הלחץ המרבי.
מבחינת נתניהו, עצם הישרדותו של המשטר האיראני פירושה שיקום והחייאה של ציר ההתנגדות על כל מרכיביו, במוקדם או במאוחר. משום כך הוא מוכן להתמודד עמו רק בתנאי אחד: כניעה מלאה לכל הדרישות המוצבות בפניו, במיוחד משום שכניעה כזו, לדעתו, עשויה לזרז בסופו של דבר את נפילתו. אולם טראמפ אינו רואה את הדברים באותו אופן.
טראמפ סבור כי העניק לישראל בכל הסוגיות יותר מכל נשיא אחר בתולדות ארצות הברית. בכל הנוגע לסוגיה האיראנית בלבד, טראמפ פרש במהלך כהונתו הראשונה מההסכם עם איראן שעליו חתמה ארצות הברית יחד עם המעצמות המרכזיות בעולם, ולאחר מכן הטיל עליה סנקציות מקסימליות שלא הוטלו על שום מדינה אחרת. בכהונתו השנייה הוא הלך יד ביד עם נתניהו עד כדי השתתפות בתקיפה צבאית משמעותית נגד מתקני הגרעין האיראניים, וכיום הוא מרכז כוחות ימיים וצבאיים רבי־עוצמה כדי לאלץ את איראן לנהל משא ומתן תחת איום בכוח.
אמנם איראן הסכימה לנהל משא ומתן תחת איום הנשק, אך במקביל הצליחה לכפות על ארצות הברית סדר יום המוגבל לסוגיה אחת בלבד – התיק הגרעיני. הדבר הדאיג מאוד את נתניהו ודחף אותו למהר לוושינגטון כדי להזהיר את טראמפ מפני ההשלכות של הסכמה להסכם עם איראן שיתמקד רק בתוכנית הגרעין שלה, גם אם תסכים לדחות את העשרת האורניום בשטחה למספר שנים. הוא גם ביקש להבהיר שבמקרה כזה תשמור ישראל לעצמה את הזכות לצאת למלחמה לבדה כדי להשמיד את מערך הטילים האיראני.
מאחר שהוא מעריך שאיראן לא תחתום על שום הסכם חדש עם ממשל טראמפ אלא אם תקבל ערבויות שיחייבו את ישראל שלא לפתוח במלחמה נגדה, ושיחייבו את ארצות הברית שלא לסייע לישראל אם תחליט לצאת למלחמה לבדה – דבר שממשל טראמפ, לדעת הכותב, אינו יכול להסכים לו – נראה שהמצב מתפתח לעבר אחת משתי אפשרויות:
הראשונה: שנתניהו יצליח לחבל בסבב המשא ומתן הנוכחי בין איראן לארצות הברית. מצב כזה עלול להוביל להסלמה שלא רק תצית מלחמה אזורית רחבה, אלא גם תמוטט את תוכניותיו של טראמפ עצמו. מבחינת הכותב, תוצאה כזו תיחשב ניצחון מכריע של נתניהו, גם אם ינסו להציג אותה כניצחון אמריקאי־ישראלי משותף המעיד על כך שהאינטרסים של שתי המדינות אינם ניתנים להפרדה, ושביטחון ישראל הוא חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי האמריקאי.
השנייה: שטראמפ יצליח לסכל את תוכניותיו של נתניהו, באמצעות מניעת מלחמה וחתימה על הסכם עם איראן המתמקד בשלב זה רק בתוכנית הגרעין, אך מותיר פתח לטיפול בעתיד גם בסוגיות אזוריות נוספות.
אף שתרחיש זה מהווה פתרון אידיאלי לכל הצדדים, כולל ישראל, צפוי נתניהו להתנגד לו בחריפות, במיוחד משום שלדבריו הוא אינו משרת את האינטרסים האישיים שלו.
ראוי לציין כי השפעתו של הלובי הציוני בארצות הברית עוררה ויכוחים במשך שנים רבות. לטענת הכותב, הדיון הוכרע לפחות במישור האקדמי עם פרסום הספר ״הלובי הישראלי ומדיניות החוץ האמריקאית״ בשנת 2007, מאת ג'ון מירשהיימר וסטיבן וולט. לדבריו, השניים הראו כי בכל פעם שנדרשו מקבלי ההחלטות האמריקאים לבחור בין אינטרסים אמריקאיים לאינטרסים ישראליים, נטתה הכף לטובת האינטרסים הישראליים.
ומכיוון שטראמפ הוא הנשיא היחיד בתולדות ארצות הברית שנבחר, לפי הכותב, בזכות הסיסמה "אמריקה תחילה", הימים והשבועות הקרובים יראו אם הוא מסוגל ליישם סיסמה זו בפועל כאשר יגיע רגע המבחן הבא.
לדברי הכותב, באותו שלב יידרשו שני מדעני המדינה הידועים לבחון מחדש את מסקנותיהם – אף שהוא מעריך שלא יהיה בכך צורך, משום שהתוצאה כבר ידועה מראש.