מהשעות הראשונות של המבצע הצבאי נגד איראן, ממשל טראמפ ניסה בכל כוחו להשריש בתקשורת ובדעת הקהל את נרטיב "הניצחון המוחץ וההיסטורי". טראמפ הכריז במספר נאומים לאומה כי תוכנית הגרעין של איראן "הושמדה לחלוטין", פיקוד משמרות המהפכה "משותק", לחיל הים האיראני אין עוד קיום ואין לו עוד חיל אוויר, וכמו כן הטילים הבליסטיים של טהראן "כמעט אזלו או הושמדו".

אולם שלושה חודשים לאחר תחילת העימות, דוחות מודיעין פנימיים של ארה"ב, הערכות לוויין עצמאיות, נתונים כלכליים עולמיים וסקרי שטח מציגים תמונה הפוכה לחלוטין. בהמשך, על בסיס מקורות מערביים ובינלאומיים מהימנים, נראה כי המלחמה לא רק שלא השיגה את היעדים המוצהרים, אלא אף גבתה מחירים כבדים מהאמינות הצבאית, הכלכלית והפוליטית של ארצות הברית.

1. הניצחון שלא היה הראשון: תוכנית הגרעין — עיכוב זמני, לא השמדה

ההצדקה החשובה ביותר למלחמה הייתה מניעת השגת נשק גרעיני על ידי איראן. טראמפ טען מיד לאחר התקיפות כי המתקנים בנתנז, פורדו ואיספהאן "הושמדו באופן מלא ומוחלט". אך הערכה ראשונית מסווגת של סוכנות המודיעין של פנטגון (DIA) ודוחות לוויין עוקבים הראו:

• הנזקים הוגבלו בעיקר למבנים עיליים, כניסות ומתקני תמיכה.
• החלקים התת-קרקעיים המרכזיים והצנטריפוגות המתקדמות נותרו ברובם שלמים.
• תוכנית ההעשרה של איראן עוכבה רק לתקופה של בין 6 ל-18 חודשים.

רפאל גרוסי, מנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), הודיע כי אינו מסוגל עוד לעקוב אחר כ-400 קילוגרמים של אורניום המועשר לרמת טוהר של 60%. אפילו ג'יי. די. ואנס, סגן הנשיא, הודה בפומבי כי וושינגטון אינה מודעת למיקום המדויק של מאגרים אלו.

2. הניצחון שלא היה השני: מיצר הורמוז — נשק כלכלי עוצמתי בידי איראן

הכישלון האסטרטגי הגדול ביותר של ארה"ב היה מסירת מנוף הלחץ של מיצר הורמוז לאיראן. עלי ואעז, מנהל פרויקט איראן בקבוצת המשבר הבינלאומית (Crisis Group), תיאר זאת כ"מתן נשק להשמדה המונית כלכלית לידי טהראן". מאז תחילת המלחמה ועד עתה:

• איראן השיגה בפועל שליטה מבצעית על המיצר, וגם לאחר הפסקת האש הזמנית, מעבר הספינות מלווה בהגבלות חמורות ובעלויות נוספות.
• משבר מיצר הורמוז הפך במהירות למשבר אנרגיה עולמי והושווה למשבר תעלת סואץ ב-1956. פרנק גרדנר מה-BBC כתב בהקשר זה: "איראן יצאה מהכלוב שלה".

3. הניצחון שלא היה השלישי: הלם כלכלי לארה"ב ולעולם

• המלחמה השפיעה ישירות על חיי היומיום של האמריקאים:
• מחיר הנפט הגולמי זינק מ-67 דולרים ליותר מ-110–120 דולרים בנקודות זמן מסוימות (עלייה של עד 80%).
• מחיר הבנזין במספר מדינות (בארה"ב) חצה את רף ה-5 דולרים.
• עלות כרטיסי הטיסה עלתה בכ-20%.
• האינפלציה שנבעה משרשרת אספקת האנרגיה החמירה את הלחץ על משקי הבית במרבית המדינות.

כלכלנים והמרכז לקידמה אמריקאית (Center for American Progress) הזהירו כי החזרה לרמות המחירים שלפני המלחמה תהיה ממושכת וחלקית בלבד. זאת בעוד שטראמפ, לפני המלחמה, ראה במחיר בנזין מתחת ל-3 דולרים את אחד מהישגיו המרכזיים.

4. הניצחון שלא היה הרביעי: צניחה בפופולריות ושבר פוליטי עמוק

המלחמה הפכה במהירות למשבר פוליטי פנימי עבור טראמפ:

• סקר Reuters/Ipsos (אפריל 2026): תמיכה בנשיאות עומדת על 34%-36%.
• סקרי AP-NORC ו-Strength in Numbers: כ-33%-35%.
• רק 34% מהאמריקאים תמכו בהחלטה על התקיפה הצבאית.
• התמיכה בתפקודו הכלכלי של טראמפ צנחה לכ-23%-25%.

רוב המצביעים, ובמיוחד העצמאיים, העריכו את המלחמה הזו כ"החלטה שגויה" שיעדיה לא הושגו.

5. הסתירה הנרטיבית: טענת הניצחון מול המציאות המרה

אל-ג'זירה וכלי תקשורת אחרים עסקו בהרחבה בפער הזה: טראמפ מדבר על "ניצחון מוחלט" ועל "הסכם קרוב", בעוד ש:

• מבנה הכוח באיראן נותר על כנו.
• ההעשרה לא הופסקה.
• פיקוח ושליטה חדשים מופעלים על מיצר הורמוז.
• מאגרי האורניום לא נמסרו.

סתירה זו העמידה בסימן שאלה חמור את אמינות הנרטיב של ממשל טראמפ.

6. קול המבקרים מתוך המערכת

אנליסטים אמריקאים הצביעו בגלוי על חולשת התכנון. עיתונאים בניו יורק טיימס וב-CNN הדגישו כי לממשל טראמפ הייתה חסרה מלכתחילה אסטרטגיה ברורה לסיום המלחמה ולניהול השלכותיה הכלכליות. מומחים צבאיים העריכו אף הם כי כושר העמידה של איראן, השימוש היעיל שלה בלוחמה אסימטרית והתמיכה המשתמעת מצד רוסיה וסין עלו על תחזיות הפנטגון.

הרפתקה יקרה ללא ניצחון אסטרטגי

שלושת עמודי התווך העיקריים של הצדקת המלחמה — השמדת תוכנית הגרעין, פתיחה מחדש ובטוחה של מיצר הורמוז וחיזוק המעמד הכלכלי של ארה"ב — או שלא הושגו, או שלוו בתוצאות הפוכות.

איראן, למרות הנזקים, הצליחה להפגין את כושר העמידה שלה, לייצר מנופי לחץ חדשים, ולאכזב ולסכל כמעט בכל התחומים את הגעת האויב ליעדיו. לעומת זאת, ארה"ב שילמה מחירים צבאיים, כלכליים ופוליטיים עצומים, ומתחרותיה הגלובליות (רוסיה וסין) ניצלו את המשבר הזה כדי לחזק את מעמדן.

במלחמות של המאה ה-21, הניצחון כבר אינו נמדד במספר הפצצות, אלא בהשגת היעדים הפוליטיים המוגדרים. שלושה חודשים לאחר תחילתו, עימות זה דומה יותר למתיחת יתר של כוח (Overextension) מאשר להצלחה צבאית-פוליטית. ההיסטוריה ככל הנראה תרשום את ההרפתקה הזו כדוגמה לקבלת החלטות חפוזה ויקרה.