רשת החדשות אל-מיאדין, בהתייחסה להשלכות המלחמה נגד איראן, לחשיפת מגבלות הכוח האמריקאי ולאפשרות של בריחה קרובה של כוחותיה הצבאיים מאזור המפרץ הפרסי, כתבה כי מלחמה זו פגעה בתכנון האסטרטגי ארוך הטווח של ארה"ב.

אנדרס פוג ראסמוסן, מזכ"ל נאט"ו לשעבר, קרא בהקשר זה למדינות החברות בברית להתרחק מארה"ב, ותבע להקים קואליציה חדשה המסוגלת להתמודד מולה.

ראשית: ניסיון נאט"ו ואזהרה אסטרטגית למדינות המפרץ

אל-מיאדין כותב כי אם ברית כמו נאט"ו, על ההיסטוריה והעומק האסטרטגי שלה, מושפעת ומתערערת בהתמודדותה מול האיומים האמריקאיים, הרי שמוסדות ביטחוניים בעלי לכידות פחותה עלולים להיות חשופים עוד יותר לתנודות חריפות יותר.

העיתון פייננשל טיימס דיווח בהקשר זה כי מספר בירות אירופיות אימצו רעיון מסוים ודנו בו עם ריאד. רעיון זה קורא לבחינה מחדש של הבריתות הביטחוניות שלהן וליצירת הסכם הדומה לתהליך הלסינקי משנות השבעים של המאה הקודמת, אשר הוביל בזמנו להפגת המתיחות באירופה.

הסיסמה "אמריקה תחילה" לא הועלתה רק כסיסמת בחירות, אלא כמסגרת התייחסות לארגון מחדש של העדכניות האמריקאיות. לפי תפיסה זו, הגנה אינה זכות מוקנית לבעלות הברית או מחויבות מוסרית או פוליטית המנותקת מאינטרסים, אלא שירות אסטרטגי שניתן לתמחר אותו מחדש, לבחון אותו או לצמצם אותו.

החלטת ממשל טראמפ להסיג אלפי חיילים אמריקאים מגרמניה, לצד איומים בצעדים דומים במדינות אירופיות אחרות, הוכיחה כי שינוי היערכות צבאית אינו רק רעיון תיאורטי. הדבר מדגיש כי ההסתמכות על הבטחות הביטחון האמריקאיות, אפילו ברגעים קריטיים, תלויה בחשבונות של הבית הלבן, הפנטגון, הסביבה הפוליטית הפנימית וצרכיהם של השותפים האזוריים של ארה"ב.

מכך ניתן להסיק כי המחויבויות הביטחוניות של ארה"ב אינן נצחיות או חסינות מפני שינויים; החלטות של נשיא אחד כהתחייבות אסטרטגית עשויות להשתנות על ידי נשיא אחר. כמו כן, התמיכה האמריקאית אינה בחינם מבחינה פוליטית או פיננסית, אלא מלווה לרוב בדרישות גוברות כגון עסקאות נשק, מיצוב פוליטי, ואספקת תמיכה לוגיסטית ופיננסית בסכסוכים רחבים יותר, ולעיתים אף בכפיית אג'נדות פוליטיות המנוגדות לעדכניות של מדינות המפרך.

שנית: הלחץ של טראמפ על מדינות המפרץ

1. היגיון "כסף תמורת ביטחון" ובחינת מחיר המחויבות הביטחונית

טראמפ הגדיר מחדש שוב ושוב את היחסים עם מדינות המפרץ בהיגיון מסחרי טהור, והצהיר כי הנוכחות הצבאית האמריקאית באזור חייבת לעלות למדינות המפרץ מחיר גבוה. הסכנה בהיגיון זה היא שהוא אינו מסתפק רק בהעלאת העלות הכלכלית של הביטחון, אלא מתנה את המשכיותו בהערכה פוליטית משתנה לגבי מידת העמידה בתשלום.

2. הגנה פוליטית מותנית ובעיית החליפין הגאופוליטי

הגישה הפיננסית אינה מנותקת מהיבטים פוליטיים מורכבים יותר. ארה"ב הופכת את אספקת הביטחון לכלי לכפיית עסקאות חליפין אזוריות, וקושרת את המשך מטרית ההגנה בקבלת הסדרים פוליטיים ספציפיים, או בהשתתפות בפרויקטים של שיקום אזורי המבוססים על האינטרסים האמריקאיים, כולל בתחום נורמליזציית היחסים עם המשטר הישראלי.

3. מגבלות המוכנות האמריקאית לעימות צבאי ישיר

מצד שני, אסטרטגיית "אמריקה תחילה" מובילה בפועל לירידה ברצונה של וושינגטון להשתתף בעימותים במזרח התיכון. משמעות הדבר היא כי המקסימום שוושינגטון יכולה לעשות בתרחישים מסוימים הוא תמיכה בנשק, מודיעין ומכירת מערכות הגנה, ולא נשיאה בעלות של עימות בשטח.

שלישית: המגבלות הביטחוניות של ארה"ב במפרץ

משברי השנים האחרונות מראים כי נוכחות צבאית אמריקאית אינה מבטיחה בהכרח מטריה חסינה או ערובה להגנה על ריבונות המפרץ מפני כל צורות האיום. קיומם של בסיסים צבאיים בשנים האחרונות לא מנע תקיפות או התפתחויות בשטח, והוכיח כי וושינגטון עשויה להזיז את נכסיה בשיא הסכנה באופן שמתחשב בראש ובראשונה בביטחון כוחותיה שלה, גם אם הדבר מותיר את בעלות בריתה במצב שביר יותר.

כמו כן, ניסיון המלחמה האחרונה הראה כי החזקת מערכות מתקדמות כמו "פטריוט" ו"תאאד" (THAAD) אינה מונעת הצלחת תקיפות כטב"מים או טילים בפגיעה ביעדים חיוניים.

רביעית: האפשרויות האסטרטגיות הקיימות למדינות המפרץ

שחיקת המודל המסורתי המבוסס על הישענות מוחלטת על מטרית ההגנה האמריקאית אינה מחייבת בהכרח הכרזה על עצמאות אסטרטגית, אלא יכולה לכלול גיבוש מסלולים ריאליסטיים והדרגתיים יותר שיהוו בסיס למערכת ביטחונית מאוזנת יותר. בהקשר זה קיימות אפשרויות רבות, שחלקן הן:

1. אינטגרציה הגנתית של המפרץ כמסלול ליצירת יכולת עצמאית

אפשרות זו מבוססת על הרעיון היסודי שתיקון הפגיעות הביטחונית של המפרץ אינו מושג רק באמצעות החלפת פטרון חיצוני אחד באחר, אלא באמצעות העלאת רמת היכולת בתוך האזור עצמו. באופן זה, אפשרות האינטגרציה ההגנתית של המפרץ מועלית כצעד בסיסי והכרחי, המתחיל ביצירת מערכת משולבת של הגנה אווירית והתרעה מוקדמת.

מסלול זה כולל גם פיתוח מבני פיקוד ותכנון מבצעי משותף המאפשרים חלוקת תפקידים, צמצום כפילויות והגברת מהירות התגובה. השקעה הדרגתית להקמת בסיס תעשייתי ביטחוני משותף במפרץ לשם צמצום התלות החיצונית היא חלק מאסטרטגיה זו, המעניקה למדינות הנוגעות בדבר מרחב תמרון רחב יותר של עצמאות בתחזוקה, אספקה ופיתוח עצמי.

עם זאת, אפשרות זו ניצבת בפני מכשולים פוליטיים וריבוניים מוכרים, כולל הבדלים בעדכניות של המדינות, רגישות של קבלת החלטות צבאיות משותפות וחולשת המסורות המשותפות. כמובן שקושי מסלול זה אינו אומר שהוא בלתי אפשרי, אלא הוא מראה כי הצלחתו דורשת רצון פוליטי מצטבר, הגדרה ברורה יותר של האיומים המשותפים וגישה הדרגתית המתחילה במשימות בעלות רגישות נמוכה ולאחר מכן עוברת לרמות גבוהות יותר של אינטגרציה.

2. גיוון השותפויות החיצוניות וצמצום התלות החד-צדדית

אפשרות זו נובעת מנקודת הנחה אסטרטגית פשוטה, לפיה הישענות על בעלת ברית יחידה מכפילה את היקף הסיכונים בעת שינוי העדכניות של אותה בעלת ברית או ירידה ברצונה הפוליטי. לכן, גיוון השותפויות הביטחוניות והדיפלומטיות הופך לאפשרות הגיונית שמטרתה ליצור "רשת ביטחון מרובת שכבות" במקום תלות במקור יחיד לאספקת ביטחון, נשק ותמיכה פוליטית.

3. שיתוף פעולה עם איראן כשותפה המרכזית לשמירה על הביטחון האזורי

רעיון זה, אף שהוא בעל סבירות נמוכה יותר, נותר בעל הזיקה הגבוהה ביותר להיגיון של יציבות אזורית והבטחת ביטחון אמיתי. היחסים בין איראן למדינות המפרץ אינם יכולים להישאר לנצח בני ערובה של הרתעה חיצונית או ניהול משברים בשלט רחוק, שכן הגאוגרפיה כופה סוג של קיום משותף אסטרטגי בין שני עברי המפרץ הפרסי.

מסלול זה יכול להתחיל מתיקים בעלי רמת חיכוך נמוכה יותר, כגון שיתוף פעולה כלכלי, חיבור בתחומי האנרגיה והתחבורה, ותיאום בביטחון השיט, ולאחר מכן להתקדם לעבר הסדרים נרחבים יותר הכוללים את עקרונות אי-התוקפנות, כיבוד הריבונות, מנגנונים למניעת הסלמה ויישוב סכסוכים באמצעות דיאלוג.

אפשרות זו מעבירה את מרכז הכובד מהיגיון של מאזן צבאי להיגיון של ניהול תלות הדדית, מה שעשוי ליצור בטווח הארוך אינטרסים משותפים שיהפכו את מחיר העימות לגבוה ממחיר הפשרה. עם זאת, הצלחת מסלול זה מותנית בקיומו של רצון פוליטי הדדי, במיוחד מצד מדינות המפרץ ואיראן.

4. הרתעה פנימית ומגבלותיה המעשיות בהקשר של המפרץ

אפשרות זו מעלה את הרעיון של יצירת הרתעה פנימית עצמאית המפחיתה את הצורך במטריות חיצוניות. הרתעה זו נוצרת באמצעות פיתוח יכולות טילים, חיזוק יחידות מיוחדות, או השקעה בתחומי לוחמת סייבר ולוחמה אסימטרית. יישום מסלול זה במפרץ ניצב בפני קשיים עמוקים, שאינם מוגבלים רק לעלויות כספיות, טכנולוגיות ופוליטיות, אלא נובעים מכך שיצירת כלי הרתעה התקפיים יעילים דורשת דרגה גבוהה של תיאום דוקטרינרי ומבצעי שלא הושג ברמת המפרץ.

חמישית: מסקנות זמניות לגבי מסלולי הביטחון במפרץ

החלופות לאספקת ביטחון עבור מדינות המפרץ מתחלקות ל-3 מעגלים חופפים: מעגל מיידי המחייב הגברת היעילות ההגנתית והאינטגרציה הפנימית; מעגל ביניים המבוסס על גיוון השותפויות וצמצום התלות החד-צדדית; ומעגל מקיף ומושרש יותר הכולל בניית אמון הדרגתית עם איראן במטרה להכין את הקרקע לנוסחת ביטחון אזורית עצמאית יותר.

באסטרטגיה זו, הביטחון אינו מתקבל בסופו של דבר כשירות מוכן, אלא מתעצב לאט ומתוך איזון קפדני בין יכולת עצמית, הבנה אזורית וניהול נכון של היחסים עם המעצמות הגדולות.

שישית: קדימותה של מערכת הביטחון המפרצית-איראנית בשיקום האיזון האזורי

רעיון זה מבוסס על ארגון מחדש של היררכיית העדכניות מבפנים החוצה. תפיסה זו גורסת כי כל מערכת יציבה חייבת לנבוע תחילה מהבנה מפרצית-איראנית שתפחית את רמת העוינות ותנהל את הסכסוך.

חשיבותה של תפיסה זו נובעת ממציאות גאופוליטית קבועה: מעצמות חיצוניות עשויות לסגת, לשנות את מיקומן או להחליף את העדכניות שלהן; אך הגאוגרפיה אינה עוזבת את מקומה. מסיבה זו, צמצום הסבירות לעימות בין איראן למדינות המפרץ, והפיכתו מאפשרות קבועה לאפשרות קלושה, נותר הליבה של כל ביטחון בר-קיימא באזור.

שביעית: תיאום המערכת האזורית עם מעצמות חיצוניות ללא תלות בהן

לאחר יצירת מינימום של הבנות אזוריות, מגיע שלב החיזוק החיצוני, שמטרתו אינה מסירת המערכת הצעירה למעצמות גדולות חלופיות, אלא תכליתו לספק מעטפת מוגבלת של תמיכה, איזון וערבויות המסייעות ליציבות. תפקידן המרכזי של המעצמות החיצוניות בזירה זו חייב להיות תומך ולא מוביל.

א. סין: שותפת איזון וערבה כלכלית-דיפלומטית פוטנציאלית

סין, מבין המעצמות הגדולות, היא בעלת היכולת הגבוהה ביותר למלא תפקיד מאזן במשוואה זו, בשל שמירתה על יחסים מעשיים הן עם איראן והן עם מדינות המפרץ. זאת בנוסף לכך שגישתה של סין במרבית המקרים הייתה כלכלית ופרגמטית ולא אידאולוגית או צבאית.

ב. רוסיה: מקור להשפעה פוליטית ואפשרות איזון מוגבלת

רוסיה, אף שהיא פחות ניטרלית מסין, נותרה צד המחזיק בקלפי השפעה חשובים בשל יחסיה הקרובים עם איראן וקשריה הפוליטיים ובתחום האנרגיה עם מספר מדינות מפרץ. מוסקבה יכולה למלא תפקיד תומך בתחומים מסוימים, כגון מתן מעטפת דיפלומטית במוסדות בינלאומיים, סיוע באיזון לחצים מערביים מסוימים, או אספקת אפשרויות נשק חלופיות במגזרים מסוימים. כמובן שמגבלות תפקיד זה הן ברורות – מעורבותה של רוסיה במלחמות בינלאומיות מציבה את מעמדה בדרגת חשיבות משנית.

ג. פקיסטן: מתווכת פוטנציאלית ומנוף הרתעה עקיף

פקיסטן מחזיקה במעמד מיוחד בכל תפיסה ביטחונית נרחבת במפרץ, בשל יחסיה המסורתיים עם מספר מדינות מפרץ ומצד שני שמירת ערוצי תקשורת עם איראן בשל שכנות גאוגרפית ואינטרסים ביטחוניים משותפים. משום כך ניתן לראות בה צד מתאים למשימות מרובות. עם זאת, אין להגזים בתפקידה של אסלאמאבאד, שכן האינטרסים הפנימיים והאזוריים המורכבים שלה גורמים לה להיזהר מלהסתבך בהסדרים פוטנציאליים שעלולים לדחוף אותה לעימות גלוי עם אחד מהצדדים באזור.

ד. מצרים: מרכיב האיזון הערבי ואינטרס ישיר ביציבות המפרץ

מצרים, בתפיסה זו, היא גורם ערבי חשוב במשוואה שעשויה לכלול צדדים לא-ערביים בעלי השפעה גוברת, כגון איראן, טורקיה ופקיסטן. חשיבותה של קהיר נובעת ממשקלה הדמוגרפי, הצבאי והפוליטי, ומקיומם של קשרים כלכליים ואנושיים נרחבים בינה לבין מדינות המפרץ.

שמינית: השפעת אסטרטגיית הביטחון האזורי על עתיד המפרץ

לא ניתן לבסס את עתיד ביטחון המפרץ על אפשרות יחידה, בין אם אפשרות זו היא המשך מטרית ההגנה המסורתית של ארה"ב ובין אם היא הישענות גרידא על גיוון השותפים החיצוניים. המסלול היציב ביותר בהקשר זה הוא שילוב של שלוש רמות השזורות זו בזו: ראשית, הגברת היכולת הפנימית באמצעות אינטגרציה הגנתית; שנית, יצירת מסלול הדרגתי להפגת המתיחות עם איראן; ושלישית, שמירת היחסים עם המעצמות הגדולות במסגרת של תמיכה ואיזון, הרחק מהיגיון של תלות בלעדית.

תשיעית: מסלולים אפשריים לביטחון המפרץ

ביטחון המפרץ מלווה בשלושה תרחישים. המסלול הראשון הוא המשך המצב הקיים עם מספר תיקונים מוגבלים, כך שהתלות המרכזית בארה"ב נותרת בעינה לצד שוליים צרים של גיוון ותיאום פנימי במפרץ. מסלול זה עשוי לספק יציבות זמנית מסוימת, אך אינו פותר את הפגם המבני במערכת הביטחון.

המסלול השני, שהוא מאוזן יותר, מבוסס על יצירת איזון חדש המעלה את רמת האינטגרציה במפרץ, פותח ערוצים מעשיים להפגת המתיחות עם איראן, ומגדיר מחדש את תפקידן של המעצמות החיצוניות כגורמים תומכים ולא כמרכזי קבלת החלטות.

המסלול השלישי הוא במסגרת של נסיגה לאחור, המכשילה את המאמצים לבניית אמון ומחריפה את היריבות האזורית. אפשרות זו מובילה לשחזור של מרוץ החימוש והתלות הביטחונית החיצונית בצורה יקרה ושבירה יותר.

עשירית: סיכום

למרות זאת, חולשת האמון ההדדי בין הצדדים האזוריים, ההבדלים בעדכניות של מדינות המפרץ והמשך הרגישויות לגבי השפעה ומיצוב באזור, הם כולם גורמים המאיטים ומסבכים את המעבר להסדרים עצמאיים יותר. כמו כן, חלק מהמעצמות החיצוניות עשויות להציב מכשולים בפני כל נוסחה המפחיתה את הבלעדיות שלהן בתפקיד הביטחוני האזורי.

הדילמה הגדולה העומדת בפני מדינות המפרץ אינה מציאת פטרון חיצוני חדש, אלא בחינה מחדש של הסביבה הביטחונית הסובבת אותן על בסיס יסודות עצמאיים וריאליסטיים יותר.

השכנות עם איראן היא עובדה גאוגרפית ופוליטית קבועה, בעוד שהתחייבויות המעצמות הגדולות, ככל שנראות מוצקות, נתונות לשינויים בהתאם להתפתחויות הפנימיות ולחישובי עלות-תועלת.

לפיכך, הקמת מערכת ביטחון אזורית הכוללת את איראן ואת מדינות המפרץ, אפילו באמצעות מסלול הדרגתי, נראית כרעיון ההגיוני והמבטיח ביותר בטווח הארוך. הדבר אינו שולל את חשיבותן של האפשרויות האחרות, החל מאינטגרציה הגנתית של המפרץ ועד לגיוון השותפויות וניצול תפקידיהן של מעצמות אחרות.

אל-מיאדין מבהיר בסיום כי לא ניתן לצמצם את דילמת הביטחון של המפרץ להרתעה צבאית בלבד, שכן הביטחון, בצורתו המורכבת, קשור גם למודלים של תפיסת האיום, לאופי האינטראקציות הכלכליות ולמיקומם של השחקנים המקומיים במבנה האזורי הרחב יותר. לכן, כל מדיניות רצינית כלפי עתיד המפרץ חייבת לשלב שלוש רמות משולבות: רמה מרתיעה המגבילה את הפגיעות, רמה דיפלומטית המפחיתה את סבירות ההסלמה, ורמה מבנית המכוננת את כללי ההתנהגות הבר-קיימא בין הצדדים המרכזיים.