מגזר ההגנה הטורקי חשף החודש, במסגרת תערוכת "סאהא 2026" הבינלאומית לתעשיות ביטחוניות וחלל באיסטנבול, דגם ראשון של טיל בליסטי בין־יבשתי בארסנל הטורקי — הטיל "ילדירים חאן" ("אדון הברק"). ניתן לראות בכך קפיצת מדרגה משמעותית ביכולותיה של טורקיה לבצע תקיפות לטווחים רחוקים, שכן טווחו מוערך בכ־6000 קילומטרים, דבר שמציב אותו על קו הגבול שבין טילים בליסטיים לטווח בינוני לבין טילים בין־יבשתיים.
מבחינת המפרט המוצהר של הטיל, אשר פותח מקומית במרכז המחקר והפיתוח של משרד ההגנה הטורקי, הוא מסווג כטיל בליסטי ארוך־טווח לא־טקטי החמוש בנשק קונבנציונלי, ואינו נחשב לטיל מתקדם לחלוטין. הוא פועל באמצעות ארבעה מנועים רקטיים המונעים בדלק נוזלי מורכב, המבוסס בעיקר על תערובת של טטרוקסיד החנקן והידרזין. משמעות הדבר היא שהוא נדרש לתדלוק סמוך מאוד למועד השיגור — נקודת חולשה מוכרת בסוג זה של טילים, בשל הזמן הנדרש להכנתם לשיגור, דבר המשפיע על זמן התגובה לפקודות ירי וכן חושף אותם לפגיעות נגדיות במהלך ההכנות. זו בדיוק הסיבה שרוב המדינות המייצרות טילים בליסטיים לטווח בינוני עברו להסתמך על מנועים הפועלים בדלק מוצק.
לכך מצטרפת עמימות בנוגע למידע הזמין על שלבי הטיל. חלק מההערכות גורסות כי מדובר בטיל חד־שלבי, בעוד אחרות טוענות כי הוא תלת־שלבי. עם זאת, נראה כי הדגם הנוכחי הוא חד־שלבי, דבר שעשוי להעיד על מגבלות טכנולוגיות מסוימות, שכן טורקיה מעולם לא פיתחה בעבר טיל המסוגל לטוס לטווח כזה. לכן, סוגיית הטווח נותרת נקודת החוזקה המרכזית של הטיל, שכן הטווח המשוער שלו מאפשר כיסוי נרחב של אירופה, אסיה ואפריקה. מהירות הטיסה המשוערת שלו נעה בין 9 ל־25 מאך — מהירות עצומה המאפשרת לו להגיע למטרותיו בתוך דקות, תוך קושי משמעותי ליירטו באמצעות רוב מערכות ההגנה מפני טילים. לכך יש להוסיף את האפשרות לשגרו ממשגרים ניידים ואת העובדה שהוא נושא ראש קרב כבד שמשקלו עשוי להגיע לשלושה טונות.
התוכנית הטילית הטורקית במאזן
באופן כללי, מגמות הפיתוח הטילי בטורקיה נעו במסלול הדרגתי ואיטי יחסית, החל מאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, עם פיתוח סדרת רקטות ארטילריה לא־מונחות שהתבססו על דגמים סיניים, כתוצאה משיתוף פעולה נרחב בין טורקיה לסין בתחום הטילים שהחל כבר בסוף שנות השבעים. שיתוף פעולה זה הוביל לייצור מערכות כמו "T-122" בקוטר 120 מ"מ, "TRG-230" בקוטר 230 מ"מ ו־"TRG-300" בקוטר 300 מ"מ. הדורות הראשונים של רקטות אלה הונחו באמצעות ניווט אינרציאלי בלבד, ובהמשך פותחו כך שיונחו באמצעות לוויינים או לייזר, עם טווחים שנעו בין 70 ל־150 קילומטרים.
בתחילת העשור הראשון של המאה הנוכחית עבר החימוש הטילי הטורקי לשלב הטילים הבליסטיים הטקטיים, עם ההכרזה על טיל "J-600T", שפותח בידי חברת "רוקטסאן" ונכנס לשירות מבצעי בשנת 2001. טיל זה נחשב לגרסה מקומית מותאמת של הטיל הסיני הטקטי "B-611", שטורקיה ייצרה ברישיון מחברת "CPMIEC" הסינית בסוף שנות התשעים.
סוג זה של טילים טקטיים, המונחים באמצעות שילוב של ניווט אינרציאלי והנחיית לוויין, נחשב לנקודת הפתיחה האמיתית של תוכנית הטילים הבליסטיים הטורקית. ממנו יוצרו שלוש גרסאות שטווחיהן נעו בין 150 ל־900 קילומטרים, עם ראשי קרב במשקל של עד 470 קילוגרמים. טיל ה־"J-600T" עבר שדרוגים מקיפים שהובילו לפיתוח גרסת ייצוא חדשה בשם "BORA", שנכנסה לשירות בצבא הטורקי בשנת 2017 עם טווח של 80 עד 280 קילומטרים.
קפיצת מדרגה נוספת בתוכנית הטילית הטורקית התרחשה בשנת 2023, עם כניסתו לשירות של הטיל הבליסטי קצר־הטווח הראשון מתוצרת מקומית — "TAYFUN", שתוכנן על בסיס טיל ה־"BORA" הטקטי. משפחת טילים זו מתאפיינת ברמת דיוק גבוהה במיוחד: טיל מסוג זה פגע במטרה ימית בדיוק של חמישה מטרים בלבד בניסוי שנערך בפברואר 2025. הדבר מיוחס למערכת הנחיה משופרת המשלבת תיקון מסלול באמצעות ניווט אינרציאלי ולוויינים.
לטיל קיימת גרסה בסיסית בעלת טווח של 800 קילומטרים, אך אנקרה הכריזה בשנה שעברה על גרסה גדולה יותר בשם "TAYFUN BLOCK-4", שטווחה המרבי מגיע ל־1500 קילומטרים. גרסה זו נחשבת כיום לאחד ממרכיבי הכוח המרכזיים בארסנל הטילי הטורקי, כאשר עלו השערות שלפיהן היא עשויה להיות אף "היפרסונית".
הצלחת טיל ה־"TAYFUN" הובילה את הצבא הטורקי לעידן הטילים הבליסטיים לטווח בינוני, עם חשיפת הטיל "CENK" בשנת 2023, שטווחו מגיע ל־2000 קילומטרים. בניגוד לדורות הקודמים, שטסו במסלולים בליסטיים בתוך האטמוספירה, טיל "CENK" צפוי לנוע במסלולים מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ, עם יכולת לשאת ראשי קרב מרובים ואולי גם אמצעי הטעיה ואמצעי נגד נוספים נגד מערכות הגנה מטילים. עידן זה הוביל לאחרונה גם להכרזה על הטיל הבליסטי הבין־יבשתי הראשון — "ילדירים חאן".
ההיבט האסטרטגי של המגמות הטיליות הטורקיות
מן האמור לעיל ניתן להסיק כי השאיפה הטורקית להשיג יכולות טיליות מקיפות החלה בפועל לפני עשורים, והתאפיינה בדפוס "הדרגתי", שבו כל פלטפורמה טילית מפותחת ומשופרת עד להגעה לגרסה חדשה ובעלת טווח ויכולות גדולים יותר, במקום הקמת תוכניות פיתוח מקבילות. בהקשר של "ילדירים חאן", ניתן לראות בו את הביטוי העדכני והבולט ביותר לשאיפתה הגוברת של טורקיה בתחום התעשיות האוויריות־צבאיות ולרצונה להחזיק בכוח טילי שיאפשר לה יכולות תקיפה לטווחים בינוניים וארוכים.
היכולות ההרסניות של הטיל החדש כוללות ראש קרב כבד, המאפשר חדירה משמעותית לביצורים לצד יכולת פגיעה מדויקת באזורים מוגדרים. נכון לעכשיו אין אינדיקציות לכך שטורקיה מבקשת לפתח ראשי קרב גרעיניים, במיוחד לאור הסתמכותה ארוכת השנים על מערך ההגנה הקולקטיבית של נאט"ו והערבויות הגרעיניות האמריקאיות מאז ימי המלחמה הקרה. עם זאת, הטיל הבין־יבשתי החדש עשוי להוות צעד משמעותי לקראת השגת יכולת כזו אם סדרי העדיפויות הטורקיים ישתנו בעתיד.
מבחינה אסטרטגית, מצבה הנוכחי של תוכנית הטילים הטורקית מעיד על כך שאנקרה הגיעה לרמת עצמאות טכנולוגית מלאה בתחום חשוב זה של היכולות הצבאיות, באמצעות פיתוח כוח טילי עתידי המשלב מהירות גבוהה במיוחד עם טווח ארוך. הדבר מחזק את יכולותיה הקרביות ארוכות־הטווח של טורקיה הן בתחום ההרתעה והן בתחום התקיפה, ומעביר את הדוקטרינה הצבאית הטורקית ממיקוד אזורי קרוב לאפשרות לבצע פעולות צבאיות בטווחים רחוקים ולבצע תקיפות מדויקות נגד מטרות המרוחקות מאות קילומטרים. תוצאה זו נחשבת לשיאם של עשורים של מחקר מקומי ושיתוף פעולה רב־ממדי עם הידע הסיני.
פן נוסף בשאיפה זו קשור לכך שפיתוחי הטילים הטורקיים לא נועדו רק לצורכי הצבא הטורקי, אלא גם לייצוא. אנקרה ייצאה את גרסת הייצוא של טילי "BORA", המכונה "KHAN", לאינדונזיה, וכן טילי "TRG-230" ו־"TRG-300" לאזרבייג'ן, אוקראינה ובנגלדש. מצד שני, טורקיה חברה במשטר הפיקוח על טכנולוגיית טילים (MTCR), המטיל מגבלות חמורות על ייצוא טילים הנושאים ראשי קרב במשקל העולה על 500 קילוגרם לטווח העולה על 300 קילומטרים. עובדה זו צפויה למנוע את ייצואו של "ילדירים חאן", אלא אם אנקרה תפרוש מן המשטר.
אסטרטגית, וללא קשר למידת נחיצותם של טילים בליסטיים בין־יבשתיים עבור טורקיה, התוכנית הטילית ארוכת־הטווח שלה מהווה נקודת כוח חשובה. לצד ישראל וסעודיה, טורקיה היא אחת המדינות היחידות במזרח התיכון שזכו ל"עצימת עין" מצד ארצות הברית בכל הנוגע לשאיפתן לפתח יכולות טיליות ארוכות־טווח. מנגד, איראן וסוריה לשעבר הוטלו תחת סנקציות מערביות נרחבות בשל פיתוח מערכי הרתעה טיליים משלהן. הדבר קשור במידה רבה לתפקידה של טורקיה במסגרת הצבאית של נאט"ו, וכן ליכולותיה התעשייתיות — ובמיוחד עלויות העבודה הנמוכות יחסית למדינות רבות בברית — שאפשרו לתעשיות הביטחוניות הטורקיות להפוך ליצואנית מרכזית של מערכות צבאיות לחברות אחרות בנאט"ו, כולל כטב"מים ארוכי־טווח. מכאן ניתן לצפות כי חשיפת "ילדירים חאן" תעלה אפשרויות לשילובו, או של גרסאות עתידיות קצרות־טווח שלו, בארסנל של חברות נוספות בנאט"ו. הצלחותיה של טורקיה בתחום הטילים עשויות גם להצית מרוץ חימוש ופיתוח בתחום זה באירופה.
למרות חשיבותה של הקפיצה הטורקית לעבר חימוש טילי ארוך־טווח, "ילדירים חאן" נותר בשלב זה למעשה "קונספט תיאורטי" בלבד, ועדיין לא יוצר אב־טיפוס מבצעי מלא. ייתכן שאתגרים תפעוליים מסוימים יחייבו את אנקרה לשתף פעולה עם מדינות אחרות לצורך ייצורו, תוך הסתמכות על מומחיותן בתחומי הייצור והלוגיסטיקה, כגון יפן, ארצות הברית ובריטניה. אחד האתגרים המרכזיים קשור למגבלותיה של טורקיה בבדיקת טיל בעל טווח של 6000 קילומטרים.
אתר הניסויים המרכזי של טורקיה ממוקם בים השחור, והמרחק ממזרח המדינה למערבה קטן מ־1000 קילומטרים — דבר שמגביל מאוד את יכולתה לבצע ניסויים בטילים ארוכי־טווח. למרות זאת, אנקרה מנסה למצוא פתרונות לבעיה, ובהם בחינת האפשרות להקים מתקני ניסוי לטילים במדינות ידידותיות אחרות.