לאחר סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, ארצות הברית הופיעה כמעצמת-על עולמית ועיצבה את מדיניות החוץ שלה על בסיס הרחבת ההשפעה וריסון מה שכינתה "איום קומוניזם".
ארה״ב הגבירה את ההתערבויות הצבאיות והחשאיות שלה במדינות השונות בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה. להתערבויות האלה שכללו הפיכה, מבצעים חשאיים של ה-CIA, תמיכה במשטרי דיקטטורה ומלחמות פרוקסי, היו השלכות עמוקות על הפוליטיקה, על הכלכלה ועל זכויות האדם של המדינות המכוונות.
הפעולות האלה התבצעו תחת מסווה מאבק בקומוניזם, אבל למעשה המטרה העיקרית שלהן הייתה בלימת הקמתן של ממשלות שנקטו בנתיב פיתוח עצמאי ממדיניות החוץ של ארה״ב. הדוגמה לכך היא ההתערבות של ארצות הברית בפיליפינים בשנות ה-40 וה-50.
רקע היסטורי
הפיליפינים, ארכיפלג בדרום-מזרח אסיה, היו תחת שלטון ספרד בסוף המאה ה-19. בשנת 1898, לאחר מלחמת ספרד-ארצות הברית, הפיליפינים עברו לידי ארצות הברית. אולם העברת השלטון הזו הייתה תחילתה של תקופה ארוכה של התערבויות פוליטיות, צבאיות וכלכליות מצד ארצות הברית במדינה זו, שנמשכה עד שנות ה-40 וה-50. דו״ח זה מראה כיצד ארצות הברית ניסתה, באמצעות כלים צבאיים, פוליטיים ופסיכולוגיים, לשמור על שליטתה במדינה זו ולהבטיח את האינטרסים שלה.
היסטוריונים אמריקאים כמו "ויליאם בלום" תיארו את הפיליפינים כ"המושבה הוותיקה ביותר של ארצות הברית", משום שהקולוניאליזם במדינה זו החל בשנת 1898.
שורשי ההתערבות: מקולוניאליזם ועד עצמאות למראית עין
בשנת 1898, לאחר סיום מלחמת ספרד-ארצות הברית שהסתיימה בניצחון אמריקאי, הסכימה ספרד, עם חתימת חוזה פריז בדצמבר 1898, להעביר את השליטה בפיליפינים לארצות הברית. העברה זו הייתה למעשה סוג של עסקה, שבמסגרתה שילמה ארצות הברית לספרד סכום של 20 מיליון דולר כדי שזכויות הריבונות של ספרד על ארכיפלג הפיליפינים יועברו לארצות הברית.
מהלך זה התרחש בזמן שהעם הפיליפיני, בהנהגת אישים כמו "אמיליו אגינלדו" כבר הכריז על רפובליקה עצמאית ולא רצה להפוך למושבה חדשה תחת שלטון אמריקאי. אולם לארצות הברית, בהנהגת הנשיא "ויליאם מקינלי" הייתה תפיסה שונה.
מקינלי טען בנאום כי לארצות הברית יש חובה "לחנך, לתרבת ולהפוך את הפיליפינים לנוצרים" משום שלדבריו הפיליפינים אינם מוכנים עדיין לנהל את עצמם. תפיסה זו נודעה בשם "משא האדם הלבן" ושימשה כתירוץ להצדקת קולוניאליזם ודיכוי.
הביטוי "משא האדם הלבן" נלקח משמו של שיר מפורסם באותו שם מאת "רודיארד קיפלינג", שפורסם בשנת 1899 והוא מתייחס לאידאולוגיה קולוניאלית שהייתה נפוצה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בקרב מעצמות מערביות, במיוחד בארצות הברית ובאירופה.
תפיסה זו התבססה על האמונה כי לאנשים לבנים (במיוחד ממדינות מערביות), בשל עליונות גזעית, תרבותית או ציוויליזציונית לכאורה, יש חובה מוסרית ואלוהית "לתרבת" את עמי המדינות הלא-מערביות (כגון עמי אסיה, אפריקה ואוקיאניה), לחנך אותם ולהוביל אותם לנצרות או לערכים מערביים.
כדי לכפות תפיסה זו, צבא ארצות הברית נכנס לפיליפינים בשנת 1898 עם כוח של כ-50,000 חיילים. במהלך מלחמת הפיליפינים-ארצות הברית (1899–1902), נהרגו עשרות אלפי פיליפינים, כפרים נשרפו, ועינויים וניצול כלכלי הפכו לחלק ממדיניותה של ארצות הברית. צעדים אלה הפכו את הפיליפינים לאחת המושבות הבולטות ביותר של ארצות הברית, והניחו את היסודות להתערבויות מאוחרות יותר בשנות ה-40 וה-50.
מלחמת העולם השנייה ועליית תנועת ההוק
במהלך מלחמת העולם השנייה, הפיליפינים היו תחת כיבוש יפני. בתקופה זו קמה תנועת התנגדות עממית אשר כונתה בקיצור "ההוקים".
ההוקים היו פופולריים מאוד בקרב האיכרים באזור המרכזי של האי המרכזי של הפיליפינים (הנקרא לוזון). הם לא רק נלחמו נגד הכוחות היפניים שכבשו את הפיליפינים במהלך מלחמת העולם השנייה, אלא גם נגד פיליפינים ששיתפו פעולה עם היפנים (כגון בעלי אדמות גדולים וכמה פקידים מקומיים).
המטרה הפוליטית של ההוקים הייתה ליצור שינויים גדולים כמו רפורמה אגררית ותיעוש. מטרות אלו נראו חשובות מאוד לשיפור חייהם של האיכרים העניים, שסבלו מרעב, מחלות ותנאים קשים.
בשנת 1945 נכנסו הכוחות האמריקאיים לפיליפינים כדי לשחרר את המדינה מיפן. באותה תקופה, בתחילה היה צפוי שההוקים יקבלו תמיכה כבעלי ברית של ארצות הברית. אך ארצות הברית, שראתה בהוקים איום על האינטרסים שלה, נקטה בגישה שונה.
הכוחות האמריקאיים פירקו מנשקם רבות מיחידות ההוקים, עצרו וכלאו את מנהיגיהם וחבריהם ואף אפשרו ליפנים לתקוף את עמדות ההוקים. צעדים אלו העידו על חששה של ארצות הברית מהתרחבות השפעת ההוקים ומהאפשרות לשינויים יסודיים במבנה החברתי והכלכלי של הפיליפינים.
הדיכוי שלאחר המלחמה
אחד ההיבטים במחלוקת של ההתערבות האמריקאית היה שיתוף הפעולה עם פיליפינים ששיתפו פעולה עם היפנים בתקופת הכיבוש היפני. אנשים אלה, שכללו בעלי אדמות גדולים, שוטרים ובכירים מקומיים, הוחזרו לשלטון לאחר המלחמה על ידי ארצות הברית. החלטה זו עוררה את זעמם של פיליפינים רבים, משום שקבוצות אלו הואשמו בבגידה במדינה. אך עבור ארצות הברית, אנשים אלה היו כלי יעיל לשימור הסדר הקיים ולדיכוי תנועות עממיות כמו ההוקים.
בסוף שנת 1945 החלה ארצות הברית לאמן ולצייד כוח שמורכב מ-50,000 חיילים פיליפינים. הגנרל "וויליאם ארנולד" מצבא ארצות הברית הצהיר במפורש כי כוח זה נערך ל"שמירה על הסדר הפנימי" ולא להתמודדות עם איומים חיצוניים. הצהרות אלו העידו על דאגתה של ארצות הברית מתנועות פנימיות כמו ההוקים, שיכלו לערער על הסדר הניאו-קולוניאלי בפיליפינים.
הבחירות של 1946 והמניפולציה הפוליטית
הפיליפינים קיבלו עצמאות רשמית מארצות הברית ביולי 1946, אך עצמאות זו הייתה בעיקר על הנייר וארצות הברית המשיכה להחזיק בהשפעה רבה במדינה. כמה חודשים לפני העצמאות, בבחירות של אפריל 1946, קבוצת ההוקים וקבוצות נוספות שתמכו ברפורמות הקימו יחד קואליציה בשם "הברית הדמוקרטית". קואליציה זו הייתה מורכבת מקבוצות שביקשו ליצור שינויים עבור העניים, במיוחד עבור האיכרים, כמו חלוקה צודקת של הקרקעות.
מנהיג ההוקים "לואיס טארוק" ועוד כמה אנשים מהקואליציה הזו ניצחו בבחירות ונכנסו לפרלמנט. אך ממשלת הפיליפינים, בתמיכת ארצות הברית, לא אפשרה לאנשים אלה להשתתף בפרלמנט. הממשלה טענה שהם ניצחו באמצעות כפייה וזיופים, אך לא הוצגו כל ראיות לטענה זו וגם לא נערכה כל חקירה.
צעד זה נועד להבטיח את אישור חוק הסחר בין הפיליפינים לארצות הברית, שהעניק לארצות הברית זכויות כלכליות נרחבות, כולל זכויות שוות בניצול משאבי הטבע והשירותים הציבוריים של הפיליפינים.
אישור החוק הזה, שעבר בקושי בפרלמנט, הראה את ההשפעה הכלכלית של ארצות הברית על הפיליפינים. לאחר הבחירות החלה אלימות קשה נגד האיכרים. כפרים נהרסו, מאות בני אדם נהרגו ורבים אחרים נכלאו או עונו. דיכויים אלה גרמו להוקים לשוב לשאת נשק ולחדש את המאבק המזוין.
הנוכחות הצבאית של ארצות הברית והתלות של הפיליפינים
לאחר העצמאות, ארצות הברית ביססה את נוכחותה הצבאית בפיליפינים. בשנת 1947 נחתם הסכם שאפשר לארצות הברית להקים 23 בסיסים צבאיים בפיליפינים-הסכם ל-99 שנים. ההסכם גם קבע כי חיילים אמריקאים שביצעו פשעים מחוץ לבסיסים יישפטו רק בבתי דין צבאיים אמריקאיים. בנוסף לכך, נאסר על הפיליפינים לרכוש נשק מכל מדינה מלבד ארצות הברית. מגבלות אלו הפכו את צבא הפיליפינים לתלוי לחלוטין בארצות הברית.
עד תחילת שנות ה-50, ארצות הברית סיפקה לפיליפינים יותר מ-200 מיליון דולר של ציוד צבאי- סכום משמעותי מאוד לאותה תקופה. קבוצת הייעוץ הצבאי המשותפת של ארצות הברית(JUSMAG) ארגנה מחדש את צבא הפיליפינים לצורך מלחמה נגד מרידות, ומינתה את "רמון מגסאיסאי", אדם שנחשב לאמין בעיני ארצות הברית, לשר ההגנה. צעדים אלו הפכו את הפיליפינים למעבדה לטכניקות של דיכוי מרידות, אשר יושמו מאוחר יותר גם ב-וויטנאם.
תפקידו של אדוארד לנסדייל והלוחמה הפסיכולוגית
בספטמבר 1950, קולונל אדוארד לנסדייל, מסוכני ה-CIA נשלח לפיליפינים כדי להוביל מבצעים חשאיים ופסיכולוגיים נגד ההוקים. לנסדייל, שהיה אדם מנוסה בפרסום, השתמש בטכניקות של לוחמה פסיכולוגית כדי להחליש את ההוקים.
הוא הקים צוות בשם "המשרד לעניינים אזרחיים", אשר באמצעות חקר אמונות ואמונות מקומיות ביצע פעולות כגון הפצת שמועות על יצורים אגדיים (כמו אסוואנג, ערפד אגדי) כדי להפחיד את האיכרים ולמנוע מהם לתמוך בהוקים. באחד המבצעים, כוחותיו של לנסדייל חטפו אחד מחיילי ההוקים, רוקנו את דמו והניחו את גופתו באופן שייראה כאילו נפל קורבן לערפד. פעולה זו גרמה להוקים לברוח מהאזור.
לנסדייל גם יזם תוכניות כמו "חיל הפיתוח הכלכלי", שהבטיחו להוקים אדמות וכלים חקלאיים כדי להניא אותם מהמאבק. אף שתוכניות אלה נכשלו בפתרון בעיית הקרקעות, מטרתן העיקרית הייתה להחליש את המשיכה הפוליטית של ההוקים. לנסדייל גם עודד את חיילי הממשלה להתנהג בצורה טובה יותר כלפי האזרחים, אך במקרים מסוימים חיילים תקפו כפרים בחשאי כשהם מתחזים להוקים, כדי לפגוע בתדמיתם של ההוקים.
הבחירות של 1953 ועלייתו של רמון מגסאיסאי
שיא ההתערבות הפוליטית של ה-CIA בפיליפינים היה בבחירות לנשיאות בשנת 1953, שבהן רמון מגסאיסאי, שר ההגנה שנתמך על ידי ארצות הברית, ניצח. לנסדייל וארגוני הכיסוי של ה-CIA כגון "התנועה הלאומית לבחירות חופשיות" תמכו בקמפיין של מגסאיסאי באמצעות כסף ותעמולה נרחבת.
ה-CIA אף נקט בצעדים בלתי מוסריים, כמו הרעלת משקאותיו של הנשיא המכהן "אלפידיו קווירינו" כדי לפגוע באמינותו. במקרה אחד, לנסדייל אף הכה את מגסאיסאי בעקבות מחלוקת ביניהם על נוסח של נאום.
לאחר ניצחונו, מגסאיסאי היה נתון לחלוטין להשפעה אמריקאית. ה-CIA כתב את נאומיו, כיוון את מדיניות החוץ שלו והשתמש באמצעי התקשורת שהיו בשליטתו כדי לתמוך בו ולתקוף את מבקריו. ה-CIA גם פעל נגד הסנאטור "קלארו רקטו" מבקר חריף של המדיניות האמריקאית, באמצעות הפצת שמועות ואף תכנון להרעלתו-תוכנית שבסופו של דבר נזנחה מסיבות מעשיות.
סוף תנועת ההוקים וההשלכות
עד שנת 1953, תנועת ההוקים נחלשה מאוד בשל שילוב של דיכוי צבאי, הלוחמה הפסיכולוגית של לנסדייל ובעיות פנימיות כמו תת-תזונה ומחסור בציוד. אף שההוקים המשיכו להתנגד באופן מפוזר במשך כמה שנים נוספות, הם כבר לא נחשבו לאיום משמעותי. עם זאת, כפי שציין ההיסטוריון האמריקאי "ג׳ורג׳ טיילור", התוכניות החברתיות והפוליטיות שנועדו לטפל בשורשי חוסר שביעות הרצון של האיכרים נזנחו לאחר תבוסת ההוקים.
הפיליפינים הפכו לבסיס אסטרטגי של ארצות הברית בדרום-מזרח אסיה. הבסיסים הצבאיים האמריקאיים בפיליפינים שימשו למבצעים נגד קוריאה, סין, וייטנאם ואינדונזיה, וכוחות פיליפיניים נלחמו לצד ארצות הברית במלחמות קוריאה ווייטנאם. המדינה גם הפכה למרכז להכשרת טכניקות נגד-מרד עבור כוחות של בעלות ברית אחרות של ארצות הברית באזור.
סיכום
ההתערבות של ארצות הברית בפיליפינים בשנות ה-40 וה-50 הייתה דוגמה לניסיונה של ארצות הברית לשמר את השפעתה במדינה שזה עתה קיבלה עצמאות. מדיכוי צבאי של תנועת ההוק ועד מניפולציה של הבחירות ולוחמה פסיכולוגית, ארצות הברית השתמשה בכל הכלים שעמדו לרשותה כדי להבטיח את שליטתה בפיליפינים. צעדים אלה, אף שהובילו בטווח הקצר לתבוסת ההוקים ולביסוס כוחה של ארצות הברית, הותירו את שורשי העוני, אי-השוויון וחוסר שביעות הרצון בפיליפינים ללא שינוי. סיפורה של הפיליפינים הוא חלק מההיסטוריה הרחבה יותר של ההתערבויות האמריקאיות בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה, שלעיתים קרובות בוצעו תחת ההצדקה של "הגנה על הדמוקרטיה", אך בפועל העניקו עדיפות לאינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים של ארצות הברית.