לפי דיווח של למא אבו חלו, כתבת טסנים בגדה המערבית, מחנה נור שמס בטולכרם — שבעבר הפך למקלט עבור מאות אלפי משפחות פלסטיניות שנעקרו במהלך יום הנכבה ב-15 במאי 1948 — עד בימים אלה שוב להרס בתים, רחובות וחנויות בידי דחפורי צבא המשטר הציוני.

"חאג' פח'רי אל־עארדה", המכונה אבו אל־עבד, בן 87, עם מקל הליכה ופנים חרושות קמטים, משחזר את זיכרונות העקירה שלו מיום הנכבה בשנת 1948 ומהנכסה של 1967: "כשהייתי ילד קטן הייתי הולך לחוף הים ודג דגים, וסבתא שלי הייתה אוכלת אותם מתחת לעץ. עכשיו אני יושב אצל בתי, עקור מהבית שלי, ומביט מחלון הבית אל המחנה שאליו נמלטנו בפעם הראשונה — מחנה שהציונים החריבו כעת לחלוטין."

אבו אל־עבד מוסיף: "חייתי 82 שנים בתנאים קשים של עקירה ומלחמה. בשנת 1948 ברחנו ועלינו על רכבת, בשנת 1967 נמלטנו להרים, בשנת 2025, שוב נהרסו הבתים, הרחובות והחנויות שלנו. לא נשאר דבר מהחנויות ומהבתים; לאן נלך?"

"איה ג'ונדי", תושבת נוספת של מחנה נור א־שמס, צופה מגבעות המשקיפות על המחנה בהרס ביתה בידי הציונים, לאחר שגורשה ממנו.

בתיאור הסבל שלה ושל בני עירה היא אומרת: "אנו עדים לנכבה נוספת, אך עם פרטים שונים; כל הסמלים ההיסטוריים והאדריכליים של המחנה השתנו, ואפילו הילדים עדים להרס הזיכרונות והחלומות שלהם. אני רואה בכל בתי המחנה את הבית שלי, ולראות את ההרס של כל בית, כל שכונה וכל רחוב — זה כואב."

יום הנכבה מעולם לא היה רק עמוד בהיסטוריה שנסגר, אלא כאב שמתחדש עם כל מלחמה וכל כיבוש. בימים אלה אותם מראות חוזרים על עצמם — כאשר הכובשים גירשו כ־957 אלף פלסטינים מתוך 1.4 מיליון תושבים שחיו ב־1,300 ערים וכפרים. גם כיום נמשכת התוקפנות הישראלית בעזה ובצפון הגדה המערבית, וכך נכתב פרק נוסף של נכבה מתמשכת.

"מוחמד עליאן", המנהל הכללי לענייני המחנות הפלסטיניים בגדה המערבית, מדגיש: "כאשר אנו מדברים על יום הנכבה של העם הפלסטיני בשנת 1948, הכוונה היא לעקירה בכפייה של כ־900 אלף פלסטינים. כיום, התוקפנות נגד עזה וצפון הגדה המערבית, הרס המחנות והמעצרים — כולם ניסיון למחוק את הזיכרון הלאומי של הפלסטינים."

"חאג' ח'ירי חנון" מטולכרם, לבוש בבגד מסורתי ואוחז במפתח הבית שירש מאבותיו, אומר: "עם הבגדים והחפצים האלה גורשנו מאדמת אבותינו וסבינו, ואליה גם נשוב — זה המסר שלנו. לא נוותר על אדמת המולדת שלנו ולא נוותר על מורשתם ובריתם של אבותינו."

החזרה על מראות העקירה, ההפצצות והרס המחנות היא עדות לנכבה המתמשכת של פלסטין; אך הפלסטינים עדיין שומרים על הזיכרון ההיסטורי שלהם ועל השבועה לשוב לבתיהם.

בין מות הקדושים של חאג' אבו אל־עבד לבין מאות העקורים החדשים, מתבהרת אמת אחת: יום הנכבה מעולם לא היה רק עמוד בהיסטוריה הלאומית של הפלסטינים, אלא כאב שמתעורר מחדש עם כל מלחמה וכל כיבוש. עם כל מתקפה והרס, הפלסטינים מניפים מעל ראשיהם את מפתחות בתי אבותיהם — סמל לתקוותם לשוב — ומעבירים את מסר השיבה לדורות הבאים.