לאחר סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, ארצות הברית הופיעה כמעצמת-על עולמית ועיצבה את מדיניות החוץ שלה על בסיס הרחבת ההשפעה וריסון מה שכינתה "איום קומוניזם".

ארה״ב הגבירה את ההתערבויות הצבאיות והחשאיות שלה במדינות השונות בעולם לאחר מלחמת העולם השנייה. להתערבויות האלה שכללו הפיכה, מבצעים חשאיים של ה-CIA, תמיכה במשטרי דיקטטורה ומלחמות פרוקסי, היו השלכות עמוקות על הפוליטיקה, על הכלכלה ועל זכויות האדם של המדינות המכוונות.

הפעולות האלה התבצעו תחת מסווה מאבק בקומוניזם, אבל למעשה המטרה העיקרית שלהן הייתה בלימת הקמתן של ממשלות שנקטו בנתיב פיתוח עצמאי ממדיניות החוץ של ארה״ב. הדוגמה לכך היא התערבות ארה״ב ביוון בין השנים 1947 לתחילת שנות ה-1950.

לאחר מלחמת העולם השנייה, יוון הפכה לאחד מזירות הקרב הראשונות של המלחמה הקרה. התערבות ארצות הברית ביוון בסוף שנות ה-1940, שבוצעה בתירוץ של מניעת השפעת הקומוניזם, שינתה את דרכה הפוליטית של מדינה זו.

רקע היסטורי

במהלך מלחמת העולם השנייה, יוון הייתה נתונה לכיבוש של צבא גרמניה הנאצית. בתקופה זו, קבוצה של יוונים החליטה להילחם נגד הגרמנים. אחת מקבוצות ההתנגדות נגד הגרמנים הייתה "צבא השחרור העממי", קבוצה חמושה. צבא השחרור, יחד עם ארגון פוליטי בשם "החזית לשחרור לאומי", שפעל כמו מפלגה והציג את רעיונותיו בפני העם, הצליח לשחרר חלקים נרחבים מיוון מידי הנאצים.

שתי הקבוצות הללו לא רק נלחמו בגרמנים, אלא גם ניסו לשפר את חיי האוכלוסייה. למשל, הן לימדו אנשים רגילים לקרוא ולכתוב, אפשרו לנשים להשתתף בקבלת החלטות ואף בלחימה ובכמה כפרים העניקו לתושבים המקומיים את הסמכות לנהל בעצמם את אזורם.

פעולות אלו גרמו לכך שכ-1 עד 2 מיליון מתוך 7 מיליון תושבי יוון הצטרפו לקבוצות אלו. אך שינויים אלה היו מדאיגים עבור הקבוצות המסורתיות והשמרניות ביוון, שתמכו במלך ובסדר הישן, וכן עבור בריטניה, שראתה את יוון כמעט כמו מושבה.

התערבות בריטניה ותחילת עימותים

כאשר הגרמנים נמלטו מיוון באוקטובר 1944, צבא בריטניה נכנס למדינה. מטרת בריטניה הייתה להחזיר את מלך יוון לשלטון ולחזק את הכוחות השמרניים. הם לא רצו שקבוצות אנטי-מערביות כמו צבא השחרור העממי והחזית לשחרור לאומי, שקידמו שינויים חדשים, יתפסו את השלטון.

בדצמבר 1944 פרץ עימות גדול בעיר אתונה בין כוחות צבא השחרור העממי לבין הצבא הבריטי, עימות שנודע בשם "קרב אתונה". בריטניה קיבלה סיוע גם מכוחות מקומיים, שחלקם שיתפו פעולה עם הנאצים במהלך המלחמה. גם חיל האוויר והצי של ארצות הברית סייעו לבריטניה. בסופו של דבר, בינואר 1945 הובס הצבא היווני ונאלץ לקבל הפסקת אש, שהייתה בפועל כניעה.

אירוע זה התרחש בעקבות הסכם בין ראש ממשלת בריטניה "וינסטון צ׳רצ׳יל" לבין מנהיג ברית המועצות "יוסיף סטלין". באוקטובר 1944 הם הסכימו כי יוון תהיה תחת השפעת בריטניה וכי ברית המועצות לא תתערב בה. בשל כך, ברית המועצות לא העניקה כל סיוע לקבוצות האנטי-מערביות ביוון.

 

תחילת מלחמת האזרחים

לאחר הפסקת האש של ינואר 1945, המצב ביוון נראה רגוע, אך המתחים נמשכו. הממשלה החדשה, שנתמכה על ידי בריטניה, הייתה מלאה בפקידים שמרנים ואף באנשים ששיתפו פעולה עם הנאצים בזמן הכיבוש.

ממשלה זו דיכאה בחומרה את קבוצות האופוזיציה; בין היתר אלפי חברים מהצבא לשחרור ומהחזית הלאומית נהרגו או נכלאו ובתי כלא באיים קיבלו מוניטין רע של עינויים של מתנגדים פוליטיים. במקביל, העם היווני סבל מההרס של מלחמת העולם השנייה. עוני, רעב ואבטלה היו נפוצים בכל מקום, אך הממשלה המושחתת והבלתי יעילה לא עשתה דבר כדי לעזור לאנשים.

בסתיו 1946, דיכויים אלו והתנאים הקשים גרמו לכך שקבוצות שמאלניות ואנטי-אמריקאיות התחמשו מחדש. הן יצאו להרים ופתחו במרד מזוין נגד הממשלה. מרד זה נודע בשם מלחמת האזרחים היוונית.

מלחמת האזרחים הזו נמשכה בין 1946 ל-1949, והצדדים העיקריים בה היו כוחות הממשלה (שתמכו במלך ובשמרנים) וכוחות אנטי-מערביים (שהקימו את הצבא הדמוקרטי של יוון). קבוצות האופוזיציה רצו להקים ממשלה חדשה והוגנת יותר, אך הממשלה, בתמיכת בריטניה ובהמשך גם ארצות הברית, כינתה אותם "טרוריסטים". מלחמה זו גרמה למותם של יותר מ-150 אלף איש והחריבה עוד יותר את יוון.

כניסת ארצות הברית ודוקטרינת טרומן

עד שנת 1947, בריטניה כבר לא יכלה עוד לממן את ההוצאות הצבאיות ואת הסיוע ליוון בשל הקשיים הכלכליים שלאחר המלחמה. כאן ארצות הברית החליטה להתערב. במרץ 1947, נשיא ארצות הברית "הארי טרומן" בנאום מפורסם שנודע כ"דוקטרינת טרומן", ביקש מהקונגרס האמריקאי להעניק 400 מיליון דולר כסיוע ליוון ולטורקיה.

הוא אמר שכסף זה נחוץ כדי למנוע שליטה של קבוצות שמאל ואידיאולוגיות אנטי-קפיטליסטיות במדינות אלו. כדי שההתערבות האמריקאית תיראה חוקית, ממשלת יוון נאלצה לכתוב מכתב ולבקש סיוע מארצות הברית. למעשה, מכתב זה נכתב על ידי האמריקאים עצמם, כדי לשכנע את הציבור ואת הקונגרס האמריקאי כי צעד זה נחוץ.

שיטות ההתערבות של ארצות הברית

התערבות ארצות הברית ביוון הייתה רב-ממדית וכללה היבטים צבאיים, פוליטיים, כלכליים ומודיעיניים:

תמיכה צבאית: ארה״ב שלחה ליוון כמות גדולה של נשק וציוד, כמו מטוסי קרב, פצצות תבערה ואפילו מזון וביגוד לחיילים היוונים. הצבא היווני תלוי לחלוטין בסיוע זה. כ-250 קצינים אמריקאים הגיעו ליוון ושינו את תוכניות הלחימה והאימונים של הצבא. הם יישמו טקטיקות כמו העברת אוכלוסייה מכפרים כדי שקבוצות אנטי-מערביות לא יוכלו לקבל תמיכה מהתושבים. שיטות אלו שימשו מאוחר יותר במקומות אחרים, כמו במלחמת וייטנאם. בסופו של דבר, סיוע זה הוביל לתבוסת כוחות האופוזיציה באוקטובר 1949 ולסיום מלחמת האזרחים.

שליטה בממשלת יוון: ארה״ב השפיעה רבות על בחירת מנהיגי יוון. מזכיר המדינה האמריקאי "ג׳ורג׳ מרשל" אמר ל"דווייט גריסוולד", שהיה אחראי על הסיוע האמריקאי ליוון, כי אם יהיה צורך יש להחליף את ממשלת יוון או להדיח בעלי תפקידים שאינם מתפקדים היטב. פעולה זו בוצעה באופן עקיף כדי שייראה שהיוונים עצמם מקבלים את ההחלטות. למשל, בשנת 1950, שגריר ארה״ב אילץ את ראש ממשלת יוון להתפטר באמצעות איום בהפסקת הסיוע.

שליטה כלכלית: ארה״ב גם השתלטה על כלכלת יוון. הם פיקחו על תקציב המדינה, המיסים והמסחר. אפילו מסמכים כלכליים חשובים נדרשו להיחתם על ידי גורמים אמריקאיים. דבר זה גרם ליוון לאבד את עצמאותה הכלכלית.

הקמת מנגנוני ביטחון: ארה״ב הקימה ביוון ארגון ביטחוני בשם KYP, שהיה דומה ל-CIA בארה״ב. ארגון זה עצר ועינה מתנגדים פוליטיים וחברים בקבוצות שהתנגדו לאידיאולוגיה המערבית.

תוצאות ההתערבות

להתערבות ארצות הברית ביוון היו השפעות עמוקות על המדינה. כאשר מלחמת האזרחים הסתיימה באוקטובר 1949, הכוחות הממשלתיים, שזכו לתמיכת ארה״ב, ניצחו. ניצחון זה בא במחיר של דיכוי כבד של קבוצות אנטי-אמריקאיות.

אלפי חברים בצבא השחרור היווני, בחזית לשחרור לאומי ובצבא הדמוקרטי של יוון נהרגו, נכלאו או נשלחו למחנות באיים שבהם עינויים היו נפוצים. מחנות אלו היו מקומות קשים שבהם מתנגדים פוליטיים הוחזקו בתנאים לא אנושיים. דיכוי זה השתיק כל קול אופוזיציה ביוון וחיסל את התקווה ליצירת חברה צודקת יותר.

יוון הפכה לבת ברית נאמנה של ארצות הברית והצטרפה לארגון נאט״ו, ברית צבאית של מדינות המערב. שליחת כוחות יווניים למלחמת קוריאה הייתה דוגמה לנאמנות זו ויוון עשתה זאת במטרה להראות שהיא תומכת באופן מלא במדיניות ארה״ב.

אך נאמנות זו לא פעלה לטובת האזרחים היוונים. הממשלות שארצות הברית תמכה בהן היו מושחתות ולא יעילות. לדוגמה, בעוד ש-75% מהילדים ביוון סבלו מרעב ומתת-תזונה, סיוע מזון התקלקל במחסנים משום שהממשלה לא הצליחה לחלק אותו כראוי.

שחיתות וחוסר יעילות אלו מנעו מיוון להתאושש מהחורבן של מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים. האזרחים שלאחר שנים  היו חיים בעוני ובסבל, לא ראו כל שיפור בחייהם, ואף חירויותיהם צומצמו, משום שכל ביקורת על הממשלה או על ארה״ב עלולה הייתה להוביל למאסר ולעינויים.

התערבות זו הפכה גם למודל עבור ארצות הברית. הצלחתה בשליטה ביוון הראתה לה שניתן באמצעות כסף, נשק והשפעה פוליטית להכניע מדינות אחרות. שיטה זו שימשה מאוחר יותר במקומות אחרים כמו וייטנאם, צ׳ילה ואיראן.

אך עבור יוון, התערבות זו משמעותה הייתה אובדן ההזדמנות להפוך למדינה עצמאית ודמוקרטית. אילו קבוצות האופוזיציה לא היו מדוכאות, ייתכן שיוון הייתה בוחרת בדרך אחרת ומקימה ממשלה שהייתה דואגת יותר לאזרחים ופחות נתונה לשליטת מעצמות זרות.

סיכום

התערבות ארצות הברית ביוון תוכננה לא רק כדי לשמור על המדינה בתוך תחום ההשפעה של המערב, אלא גם כדי לשלוח מסר לעולם בדבר נחישותה של ארצות הברית להשמיד כל אידאולוגיה המתנגדת לאימפריאליזם המערבי. אף על פי שארצות הברית הצדיקה התערבויות אלה תחת הכותרת של "מאבק בקומוניזם", הראיות מראות כי האיום האפשרי של התחזקות הקומוניזם במדינה האירופית הזו, במיוחד בשל התמיכה הסובייטית, הוגזם מעבר למידה.

מסמכים מצביעים על כך שסטלין לא גילה עניין בתמיכה בכל סוג של מרד ביוון, אולם ארצות הברית השתמשה באופן אסטרטגי ב"פחד מקומוניזם" כדי למצוא תירוץ להתערבות.

כתוצאה מכך, התערבות ארצות הברית ביוון בין השנים 1947 ועד תחילת שנות ה-1950 מהווה דוגמה בולטת לאסטרטגיית המלחמה הקרה של ארצות הברית לשליטה במדינות אסטרטגיות. התערבות זו, אשר לוותה בתמיכה צבאית, שליטה פוליטית וכלכלית ודיכוי מתנגדים, הפכה את יוון ממדינה בעלת פוטנציאל דמוקרטי למדינת חסות ותלויה במערב.

אף כי התערבות זו הצליחה מבחינת היעדים הגאופוליטיים של ארצות הברית, היא באה על חשבון דיכוי חירויות אזרחיות, המשך שחיתות והרס הזדמנויות לשיקום חברתי ביוון.