התחרות החריפה בין משטרי מדינות המפרץ הערביות קדמה למלחמה האמריקנית־ישראלית האחרונה, שחוללה שינויים גיאו־פוליטיים לא רק באזור המפרץ אלא גם ברמה הבינלאומית הרחבה יותר; והיא מחייבת דיון רציני ומתמשך.
כאשר בוחנים את המתיחות האחרונה בין סעודיה לאיחוד האמירויות, ואם מתעלמים לרגע מפרישתה של אבו דאבי מאופ״ק, ניתן לראות כי יחסיהן אופיינו בתחרות עזה במרחב הערבי והאזורי: הים האדום, נמלי קרן אפריקה, וניסיונן המשותף להימנע מהתלות במעבר דרך מצר הורמוז.
ראוי לציין כבר בתחילה את עמדת וושינגטון כלפי חילוקי הדעות בין שתי בעלות בריתה -אבו דאבי וריאד -שכן היא העדיפה "לא להתערב", כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו לפני כמה ימים. ה"ניו יורק טיימס" תיאר זאת כמעין "קריסת דוקטרינת קרטר" -התחייבותו של הנשיא לשעבר להבטיח הגנה אמריקנית למדינות הללו -ואת חוסר יכולתה של ארצות הברית "לתרגם" את איומיה כלפי איראן בדרישה לפתוח את מצר הורמוז למסחר ימי.
המודל הכלכלי־ביטחוני של מדינות המפרץ הפך לשם נרדף למי שבנו "ארמונות זכוכית" כלכליים על קרקע ביטחונית רעועה. איראן הצליחה לפגוע בעצב החיוני החדש שלהן - השיט, האמון הזר ושרשראות האספקה - וכך הפכו מוקדי העוצמה לנקודות חולשה.
ליבת המודל הכלכלי־ביטחוני של המפרץ מבוססת על הקשר ההדוק בין שגשוג כלכלי לבין יציבות ביטחונית אזורית ופנימית.
המודל נשען על שפע משאבי אנרגיה וכלכלת רנטה - כלומר, הסתמכותן של כלכלות המפרץ בעיקר על הכנסות מנפט וגז, היוצרות עודפים כספיים המשמשים לבניית המדינה, לפיתוח תשתיות ולחיזוק היכולות הביטחוניות והצבאיות שלהן. יציבות ההכנסות מקושרת לביטחון, מתוך הבנה שזרימת הנפט ויציבות מחיריו תלויות בביטחון האזור.
לכן, חלק מהכנסות הנפט מושקע בבניית בריתות ביטחוניות ואסטרטגיות - בדרך כלל עם המערב - ובחימוש הכוחות המזוינים לצורך הגנה על מתקנים חיוניים ונתיבי מים.
בקיצור, זהו מודל של מדינת רנטה, שבה הכנסות הנפט מממנות ישירות משכורות עובדים, חוזים ממשלתיים ופרויקטים של רווחה חברתית. כך נוצר חוזה חברתי שבו המשטר מחליף תמיכה כלכלית ושירותים בנאמנות פוליטית וקבלה ציבורית. כלומר, מדובר במודל שבו מדינות המפרץ מבקשות להבטיח את ביטחונן הכלכלי -המשך זרימת הכנסות הנפט - באמצעות חיזוק ביטחונן הצבאי והפוליטי, תוך שמירה על יציבות פנימית באמצעות מערכת רנטה חברתית.
למרות שמדינות המפרץ נשענות על מודל רנטיירי, ניתן להבחין בשלושה דגמים בולטים החולקים רעיון של "עסקת חליפין": שימוש בעושר הנפט לרכישת הגנה אמריקנית, בתמורה לבניית כלכלות פוסט־נפט.
סעודיה: מודל "מיזם הענק" - ניאום, ערים תעשייתיות - שהתבסס על ההנחה: "אמריקה מגינה עליי, ואני בונה עתיד ללא נפט."
איחוד האמירויות: מודל "מדינת הפלטפורמה" - מרכז פיננסי, תיירותי ולוגיסטי - המבוסס על ההנחה שהיציבות תימשך ושדובאי תמיד בטוחה.
קטאר: מודל "העוצמה הא־סימטרית" - גז והשקעות גלובליות -המבוסס על ההנחה שהיא שותפה חיונית לאירופה בראש ובראשונה, ולאחר מכן גם לארצות הברית ולמדינות אסיה.
שנית: כיצד נחשפה השבריריות בזמן המלחמה?
כאשר איראן הגיבה צבאית - במסגרת מבצע "ההבטחה הכנה" ואחרים - קרסו ההנחות והאשליות:
התשתיות האזרחיות הפכו למטרה: נמל ג׳בל עלי באמירויות, מתקני הגז בקטאר ובית הזיקוק בבחריין הותקפו.
המשמעות: איראן לא תקפה רק את הנפט, אלא את "החזית המתורבתת" של המפרץ - והיו לה הצדקותיה או ההיגיון ההגנתי שלה, כפי שיוסבר בהמשך.
קריסת ביטחון התעופה והלוגיסטיקה: סגירת המרחב האווירי ועצירת הספנות הפכו את מרכזי התעופה באמירויות ובקטאר למבודדים מסביבתם ומהעולם; דמי הביטוח זינקו ב־400%, ומשקיעים ברחו.
עצירת פרויקטי הענק: ניאום ופרויקטי התיירות של דובאי, התלויים באמון משקיעים ובזרימת אנשים, נעצרו לחלוטין, ועובדים זרים החלו לעזוב את דובאי וקטאר.
העלות הכלכלית בפועל:
-התכווצות של כלכלות המפרץ ב־0.2%- בשנת 2026, בעוד שלפני המלחמה צפו צמיחה של 4.5%.
- הפסדי המדינות הערביות: 200 מיליארד דולר ו־3.6 מיליון משרות, לפי נתוני האו״ם.
- הפרדוקס: העלייה במחירי הנפט לא פיצתה על הפסדי התיירות, הנדל״ן והלוגיסטיקה.
- המסקנה במשפט אחד: המודל המפרצי בנה "ארמונות זכוכית" כלכליים על אדמה ביטחונית רעועה.
איראן פגעה בעצב החיוני החדש של מדינות אלו - השיט, האמון הזר ושרשראות האספקה - וכך הפכו מוקדי הכוח לנקודות חולשה.
מהו "המודל הכלכלי־ביטחוני" שאליו שאפו מדינות אלו?
לא היה מודל אחיד אחד, אלא אסטרטגיה משותפת שניתן לכנותה "כלכלת רנטה מגוונת המוגנת מבחוץ".
הרעיון המרכזי: להשתמש בעושר הנפט והגז לבניית כלכלות מתקדמות בתחומי התיירות, התעופה, הטכנולוגיה והשירותים הפיננסיים - כלומר, כלכלה פוסט־נפט - תוך הסתמכות על הערבות הצבאית האמריקנית להגנה מפני כל איום אזורי, במיוחד איראן.
המודל הזה הניח באופן סמוי שה"מלחמה" לא תגיע לתשתיות האזרחיות החדשות - גורדי שחקים, שדות תעופה וערים חכמות - משום שאינן מטרות צבאיות מסורתיות כמו שדות נפט. ההימור היה שניתן "לקנות" יציבות פוליטית וצבאית באמצעות בריתות בינלאומיות, בזמן שהכלכלה מתמקדת בגיוון ובמשיכת השקעות זרות.
המודלים הייחודיים של כל מדינה
- ראשית: המודל האמירתי - "מדינת הפלטפורמה"
תיאור: איחוד האמירויות, ובמיוחד דובאי ואבו דאבי, הפכה את עצמה לפלטפורמה עולמית לשירותים. הנמל (ג׳בל עלי), התעופה (אמירייטס), השירותים הפיננסיים (המרכז הפיננסי הבינלאומי של דובאי) והתיירות (בורג׳ ח׳ליפה, האיים המלאכותיים) הם עמוד השדרה של הכלכלה.
ההנחה הביטחונית: העובדה שהאמירויות הן "מרכז עולמי" פירושה שכל פגיעה ביציבות שלה תפגע באינטרסים של כולם; לכן, המעצמות הגדולות — ארצות הברית, אירופה וסין — יגנו עליה כדי להגן על האינטרסים שלהן. בנוסף, הונח כי "הביטחון" הפך למרכיב בלתי נפרד מהמותג של דובאי.
- שנית: המודל הסעודי - "מיזם הענק"
תיאור: במסגרת חזון 2030, סעודיה מבקשת להקים ערים חדשות לחלוטין מאפס, כמו ניאום, "הים האדום" ואל־קידיה. פרויקטים אלה דורשים טריליוני דולרים ומכוונים להשקעות בתחומים חדשים: תיירות, בידור, טכנולוגיה ואנרגיה מתחדשת.
ההנחה הביטחונית: היקף הפרויקטים הסעודיים כה עצום עד שהם "גדולים מכדי להיכשל". סעודיה הניחה שארצות הברית, סין ואירופה ימנעו כל מלחמה שתשבש את הפרויקטים הללו, משום שהפסדיהם יהיו גלובליים.
- שלישית: המודל הקטארי - "העוצמה הא־סימטרית"
תיאור: קטאר הסתמכה על מעמדה כיצואנית הגדולה בעולם של גז טבעי נוזלי. היא חתמה על חוזים ארוכי טווח עם מדינות אירופה ואסיה והפכה עצמה לשותפה שאין לה תחליף בתחום האנרגיה. בנוסף בנתה כלכלה המבוססת על השקעות גלובליות, תקשורת ותיירות.
ההנחה הביטחונית: מאחר שאירופה תלויה בגז הקטארי, כל התקפה על קטאר היא התקפה על ביטחון האנרגיה האירופי.
"ההימור על הצורך הבינלאומי" היה מגן עבורה, לצד נוכחות הבסיס הצבאי האמריקני באל־עודייד כערבות אחרונה.
כיצד נחשפה השבריריות במהלך המלחמה האמריקנית־"ישראלית" נגד איראן?
כאשר פרצה המלחמה, איראן הגיבה במתקפות ישירות, ובהן מבצע "ההבטחה הכנה" באפריל 2024, ומתקפות טילים וכטב"מים נגד מטרות באמירויות ובסעודיה. שלוש ההנחות קרסו בבת אחת.
התשתיות האזרחיות הפכו למטרות צבאיות
איראן הסיקה שרוב מדינות המפרץ משתתפות, ישירות או בעקיפין, בתוקפנות האמריקנית־ישראלית נגדה, במיוחד בשל השימוש האמריקני בתשתיות המפרץ כפלטפורמות לוגיסטיות שסייעו למתקפה. לכן, מבחינת איראן, הן הפכו למטרות לגיטימיות במלחמת ההגנה שלה.
מה קרה: בית הזיקוק לאלומיניום בבחריין, שבבעלות אמירתית, הותקף. נמל ג׳בל עלי בדובאי - נמל המכולות הגדול באזור - הותקף. מתקני הגז בראס לאפן שבקטאר עמדו בפני איומים ישירים.
השבריריות שנחשפה: איראן לא תקפה רק שדות נפט, אלא גם את "הפנים המודרניות" של הכלכלה המפרצית - נמלים, מפעלים ומתקני גז. הדבר הוכיח שכל מתקן כלכלי, גם אזרחי, עשוי להפוך למטרה אם הוא חיוני להמשך פעילות הכלכלה.
גורדי השחקים הפכו מסמלי גאווה למטרות חשופות.
קריסת הנחת ה"ביטחון" בתחומי התחבורה, השירותים והתיירות
מה קרה: ברגע שאיראן איימה לסגור את מצר הורמוז - שדרכו עובר 30% מהנפט העולמי - ובהמשך סגרה אותו בפועל, שרשראות האספקה שובשו. אוניות מכולה שעשו דרכן לג׳בל עלי נעצרו או שינו מסלול. האיום על התעופה הוביל לסגירה זמנית של המרחב האווירי במדינות מסוימות או להסבת טיסות ליעדים חלופיים, דבר ששיתק את אמירייטס ואת קטאר איירווייז.
השבריריות שנחשפה: ענפים אלו - לוגיסטיקה, תעופה ותיירות - תלויים לחלוטין ב"אמון" וב"יציבות". והדבר הראשון שנעלם בזמן מלחמה הוא האמון. דמי הביטוח לספינות ולמטוסים עלו עד 400%, וחברות ספנות בינלאומיות החלו להימנע מנמלי המפרץ. התיירות נעצרה מיד, ואנשי עסקים ומשקיעים ברחו.
עצירת פרויקטי הענק ובריחת כוח העבודה הזר
מה קרה: פרויקטים כמו ניאום הסעודית או "העולם" בדובאי דורשים זרימה מתמדת של השקעות, עובדים זרים ומבקרים. המלחמה עצרה את זרימת ההון החדש, ומשקיעים הקפיאו החלטות.
השבריריות שנחשפה: מדינות אלו תלויות בעובדים זרים בשיעורים של עד 85% בקטאר ו־40% בדובאי.
כאשר מתעורר אפילו רמז לסיכון ביטחוני, העובדים הזרים הם הראשונים לעזוב, ושוק הנדל״ן - הנשען על רכישות של זרים - קורס מיד. האירוניה היא שהמלחמה לא רק עצרה את בניית גורדי השחקים, אלא גם גרמה לעובדים שבונים אותם לברוח.
רביעית: העלות הכלכלית בפועל
-התוצר המקומי: לפי הערכות Oxford Economics, כלכלות מדינות המפרץ התכווצו יחד ב־0.2%- בשנת 2026, לעומת תחזיות טרום־מלחמה שצפו צמיחה של 4.5%. מדובר בירידה חדה מאוד.
-הפסדי המדינות הערביות: האו״ם העריך את ההפסדים הכוללים של המדינות הערביות - שרובן מפרציות - בכ־200 מיליארד דולר בתוצר אבוד, בנוסף לאובדן של 3.6 מיליון משרות.
-הפרדוקס הקטלני: מחירי הנפט אמנם עלו זמנית בעקבות המלחמה ומילאו את קופות מדינות המפרץ, אך העלייה הזו לא פיצתה על ההפסדים העצומים במגזרים הלא־נפטיים - תיירות, נדל״ן, תעופה ושירותים פיננסיים - שנעצרו או הידרדרו בחדות. כלומר, הרווח הקצר־טווח מהנפט לא הצליח להציל את הקריסה האסטרטגית של כלכלת העתיד.
סיכום
המודל הכלכלי־ביטחוני של מדינות המפרץ התבסס על בניית "ארמונות זכוכית" כלכליים - ערים חכמות, נמלי ענק ומרכזי תיירות - על גבי תשתית ביטחונית שברירית הנשענת על הגנה חיצונית, בעיקר אמריקנית.
המלחמה האמריקנית־"ישראלית" נגד איראן, והתגובות הישירות של טהראן, חשפו כי איראן אינה מכוונת עוד רק נגד הנפט, אלא נגד "העצב החיוני החדש" של מדינות אלו: חופש השיט, האמון הזר, שרשראות האספקה והעובדים הזרים.
כך הפכו מוקדי העוצמה הכלכליים - המרכזים הפיננסיים, התעופה והתיירות - לנקודות חולשה צבאיות ואסטרטגיות, משום שהם מטרות חשופות, קלות ופגיעות במיוחד. התוצאה: בזמן מלחמה התברר כי כלכלת "הפוסט־נפט" של מדינות המפרץ רגישה ושברירית אף יותר מכלכלת הנפט עצמה.