לפי הדיווח של המחלקה העברית של סוכנות הידיעות טסנים, נרטיב המלחמה עבור תושבי השטחים הכבושים:

במלחמה הזאת, המספרים מדברים על אבדות כבדות; מהשמדת כמאה וחמישים כטב"מים מתקדמים שכל אחד מהם עולה כשמונה מיליון דולר, ועד לפגיעה בטנקי מרכבה, שכל אחד מהם עולה כתשעה מיליון דלר, ובכלי רכב משוריינים נוספים. גם עשרות מערכות הגנ"א ישראליות ומכ"מים מאוד מתקדמים הושמדו. אך האמת היא שכל אלה, למרות חשיבותם הרבה, אינם הכישלון הגדול ביותר של ישראל. מה שמסתתר מאחורי המספרים הוא שינוי עמוק ומשמעותי יותר.

בזמן שהתקשורת הרשמית בישראל מציגה לכם תמונה מצומצמת, במדינות רבות במערב—מאירופה ועד ארצות הברית—נשמעים קולות נגד ישראל. הרחובות בערים שונות הם זירה להתכנסויות שמעבירות מסר משותף: התנגדות להמשך המלחמה.
בארצות הברית, החברה—ובמיוחד הדור הצעיר—מפתחים גישה ביקורתית מאוד כלפי מדיניות של תמיכה בלתי מסויגת בישראל. הם שואלים כיצד התמיכה הזו משפיעה על חייהם ועד כמה היא עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלהם. שינוי התפיסה הזה, אולי הדרגתי אך מתמשך, מעצב מציאות חדשה בשיח הציבורי.
בתנאים כאלה, ישנם פרשנים הסבורים שהאתגר המרכזי של ישראל אינו רק בשדה הקרב, אלא בזירה הבינלאומית—שם היקף ואופי התמיכה של בעלי ברית, ובראשם ארצות הברית, עשויים להיות גורם מכריע לעתיד.
המלחמה הזו עלולה לעלות באובדן הנכס הביטחוני הגדול ביותר של ישראל: אובדן התמיכה של ארצות הברית בישראל. ישראל אינה יכולה להחזיק מעמד ללא תמיכת ארצות הברית ולא יישאר לה שום דבר לסמוך עליו.