לפי דיווח של סוכנות הידיעות טסנים, מסעוד פזשכיאן, נשיא הרפובליקה האסלאמית של איראן, פרסם מכתב הפונה לעם האמריקאי.

נוסח הודעת הנשיא לעם האמריקאי הוא כדלקמן:

בשם אל הרחמן והרחום

אל עם ארצות הברית של אמריקה ואל אלו אשר בתוך ים העיוותים והנרטיבים המומצאים מחפשים אמת וחיים טובים יותר.

איראן, בשם זה, בזהותה זו ובקיומה זה, היא אחת הציוויליזציות הרציפות העתיקות ביותר בהיסטוריה האנושית; ציוויליזציה שלמרות יתרונותיה ההיסטוריים והגאוגרפיים בתקופות שונות, בהיסטוריה המודרנית שלה מעולם לא בחרה בדרך של מלחמתיות, תוקפנות, קולוניאליזם ושליטה, ועל אף שחוותה כיבוש, תוקפנות ולחצים כפויים מצד מעצמות עולמיות, ולמרות יכולותיה הצבאיות ביחס לרבות מהמדינות הסובבות אותה, לא פתחה במלחמה, אך הדפה באומץ את התוקפים.

לעם האיראני מעולם לא הייתה איבה כלפי עמים אחרים, כולל העם האמריקאי, האירופי ושכניו. האיראנים, גם בהתמודדות עם התערבויות ולחצים מצד ממשלות זרות לאורך ההיסטוריה, הבחינו תמיד בין עמים לבין ממשלות; זהו עיקרון מושרש בתודעתם ובתרבותם, ולא עמדה זמנית.

בהתאם לכך, הצגת איראן כאיום אינה עולה בקנה אחד עם המציאות ההיסטורית ואף לא עם המציאות העובדתית של היום. דימוי זה הוא תוצר של צרכים פוליטיים וכלכליים של מבני כוח; צורך ביצירת אויב כדי להצדיק לחץ, לשמר עליונות צבאית, להזין תעשיות נשק ולנהל שווקים אסטרטגיים. במסגרת זו, אם אין איום – מייצרים אותו.

כתוצאה מגישה זו, כיום עיקר הריכוז של כוחות, בסיסים ויכולות צבאיות של ארצות הברית נוצר סביב איראן — מדינה שלפחות מאז הקמת ארצות הברית לא פתחה בשום מלחמה.

התוקפנויות האחרונות של ארצות הברית שמקורן בבסיסים אלו הוכיחו את אופייה המאיים של נוכחות כזו, וברור שאף מדינה לא תוותר על חיזוק יכולות ההגנה שלה בתנאים כאלה; מה שאיראן עשתה ועושה הוא אך ורק תגובה והגנה, ולא פתיחה במתקפה, מלחמה או תוקפנות.

יחסי איראן וארצות הברית לא נבנו על בסיס עימות, והקשר בין שני העמים התקדם ללא עוינות ומתיחות. נקודת המפנה במסלול זה הייתה הפיכת 1953; התערבות שנעשתה במטרה להתנגד להלאמת משאבי איראן, עצרה את תהליך הדמוקרטיה, החזירה דיקטטורה ויצרה חוסר אמון בתודעת האיראנים כלפי מדיניות ארצות הברית.

חוסר אמון זה העמיק מדי יום עם התמיכה במשטר שלפני המהפכה, התמיכה בסדאם חוסיין במלחמה שנכפתה, הטלת הסנקציות הארוכות והנרחבות ביותר, ולבסוף – פעולות צבאיות ישירות נגד איראן.

למרות לחצים אלה, איראן לא רק שלא נחלשה אלא אף התחזקה בתחומים שונים: צמיחה מרשימה והכפלה פי שלושה של רמת האוריינות (מ-30% ל-90%), פיתוח ההשכלה הגבוהה, התקדמות בטכנולוגיות חדשות, הרחבת שירותי הבריאות וחיזוק משמעותי ובלתי ניתן להשוואה של התשתיות — כל אלה מעידים על היכולת הפנימית ועל כושר ההסתגלות של המדינה. עובדות אלו ניתנות לצפייה ולמדידה, ללא תלות בנרטיבים תקשורתיים.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מההשפעה ההרסנית והבלתי אנושית של סנקציות, מלחמה ותוקפנות על חיי העם האיראני האמיץ. המשך הפעולות הצבאיות, כולל התקיפות האחרונות, משפיע מטבע הדברים על תפיסות ורגשות של עמים. זו מציאות אנושית: עמים שמשלמים את מחיר המלחמה בחייהם, בבתיהם, בעריהם ובעתידם — לא יישארו אדישים כלפי הגורם לכך.

בתוך כך עולה שאלה יסודית: מלחמה זו משרתת בדיוק איזה אינטרס אמיתי של העם האמריקאי? איזה איום ממשי מצד איראן הצדיק צעדים כאלה? האם הרג המוני של ילדים חפים מפשע, הרס מרכזי תרופות לסרטן או התבטאויות על הפצצת אומה לעידן האבן מביאים תועלת כלשהי מלבד פגיעה נוספת בתדמיתה העולמית של ארצות הברית?

איראן הלכה בדרך המשא ומתן, הגיעה להסכם וקיימה את התחייבויותיה; היציאה מההסכם והמעבר לעימות, ולאחר מכן שתי תקיפות במהלך המשא ומתן, היו החלטות הרסניות שהתקבלו מצד ממשלת ארצות הברית במסגרת יישום שאיפות של תוקפנים זרים.

תחילת התקיפות נגד תשתיות חיוניות של איראן, כולל מתקני אנרגיה ותעשייה, היא פעולה שמטרתה הישירה היא העם האיראני, ובנוסף לכך שהיא נחשבת לפשע מלחמה, השלכותיה בוודאות יחרגו מגבולות איראן. התקיפות הללו משמעותן הרחבת חוסר היציבות, הגדלת העלויות האנושיות והכלכליות, ויצירת מעגל של מתיחות וזריעת זרעי שנאה שהשפעתם תימשך שנים. דרך זו אינה סימן לעוצמה; היא סימן לבלבול וחוסר יכולת להגיע לפתרון בר־קיימא.

האם אין זה כך שארצות הברית, ככוח שליח של ישראל ובהסתה מצד משטר זה, נכנסה לתוקפנות הזו? האם אין זה כך שישראל באמצעות הצגת איראן כאיום ביקשה להסיט את דעת הקהל העולמית מפשעיה אל איום לא אמיתי שהיא מציגה? האם אין זה כך שכעת ישראל החליטה להילחם באיראן עד החייל האמריקאי האחרון ועד הסנט האחרון של משלמי המסים האמריקאים, להטיל את העלויות על איראן, מדינות האזור וארצות הברית, ולהישאר בעצמה באזור בטוח? האם באמת היום, בראש סדר העדיפויות של ממשלת ארצות הברית — אמריקה תחילה?

אני מזמין אתכם, במקום להתמקד בתעמולה תקשורתית ממוקדת — שהיא עצמה חלק מהמלחמה — להתבונן בחבריכם שביקרו באיראן, בסטטיסטיקות של איראנים שלאחר לימודים גבוהים באיראן מלמדים וחוקרים באוניברסיטאות המובילות בעולם או עובדים בחברות החשובות ביותר. האם מציאויות אלו תואמות את מה שהתקשורת מספרת לכם על איראן?

העולם כיום נמצא בנקודה שבה המשך דרך העימות הוא יקר יותר וחסר תועלת יותר מאי פעם. הבחירה בין עימות לשיתוף פעולה היא בחירה אמיתית ומכרעת; בחירה שתוצאותיה יעצבו את עתיד הדורות. איראן לאורך אלפי שנות קיומה המפואר ראתה תוקפנים רבים. מהם לא נותר אלא שם מביש בהיסטוריה — ואילו איראן עדיין עומדת בגאון.

מסעוד פזשכיאן

נשיא הרפובליקה האסלאמית של איראן