לפי הדיווח של המחלקה העברית של סוכנות הידיעות טסנים, נרטיב המלחמה עבור תושבי השטחים הכבושים:

העיקרון החשוב ביותר בתכנון כל מלחמה הוא "המטרה" של אותה מלחמה; מטרה ברורה, ברת השגה וניתנת למדידה. אם מפקדים ומקבלי החלטות אינם מצליחים להגדיר מטרה כזאת, אפילו הצבאות החזקים ביותר יגיעו בסופו של דבר למבוי סתום.

המלחמה שתוכננה על ידי נתניהו וטראמפ נגד איראן היא דוגמה ברורה למלחמה ללא מטרה. בתחילתה הוצהר באופן מפורש כי הכוונה היא להשמיד את היכולת הגרעינית, את יכולת הטילים ובסופו של דבר את המשטר באיראן. אך תוך שבוע בלבד התברר שאף אחד מהיעדים הללו לא הושג.
לאחר מכן השתנתה הנרטיבה; המטרה החדשה הוגדרה כיצירת אי־שקט פנימי באיראן. אך גם תרחיש זה קרס במהירות. לא רק שלא נוצר חוסר יציבות, אלא שאף נרשמה עלייה בלכידות הפנימית, ואזרחים בכל הערים ברחבי המדינה הביעו תמיכה בפעולות הצבאיות של מדינתם.
בהמשך הועלתה השמדת קבוצות ההתנגדות כיעד נוסף, אך ההתפתחויות בשטח הובילו לתוצאה הפוכה, וקבוצות אלו הנחיתו מכות משמעותיות. אף נפתחו זירות חדשות באזור, שהפכו את המצב למורכב יותר.
בתוך כך, אחת הדאגות המרכזיות של ארצות הברית הייתה סוגיית מצר הורמוז — יעד שלא הושג, למרות כל היכולות הצבאיות.
בסופו של דבר, מה שמגדיר את המלחמה הזאת אינו העוצמה הצבאית, אלא הבלבול בהגדרת המטרות. ודווקא גורם זה הפך את מתכנני המלחמה, בפועל, למפסידים בה.