לפי סוכנות הידיעות טסנים, דו"ח מספר 190 של קבוצת פרשנות המלחמה של הסוכנות עוסק בעימות בין ציוד צבאי זול של איראן לבין תחמושת יקרה של ארצות הברית במהלך מלחמת רמדאן:

מי שעוקב אחרי הדיון הזה צריך לשים לב לנקודה מרכזית: על אף עוצמתו הגבוהה של הצד השני, הוא ניצב מול מגבלות ואתגרים רציניים.

במילים אחרות, אין זה כך שארצות הברית יכולה, בכל עת שתרצה, להזרים לשדה הקרב באופן בלתי מוגבל מערכות ותחמושת מתקדמות – כולל טילי פטריוט או טומהוק. לדוגמה, לפי דיווחים מסוימים ממקורות מערביים, מדינות דרום המפרץ הפרסי שיגרו רק בחמשת ימי הלחימה הראשונים כ־800 טילי פטריוט כדי ליירט טילים וכטב"מים.

זאת בזמן שכושר הייצור השנתי של טילים אלו בארצות הברית מוערך בכ־750 בלבד; כלומר, הצריכה בתוך ימים ספורים עלתה על הייצור של שנה שלמה.

בדוגמה נוספת, כמה מומחים – כולל מקורות בעלי ניסיון מבצעי בהתמודדות עם כטב"מים – ציינו שבמקרים מסוימים שוגרו כמה טילי פטריוט בו־זמנית כדי ליירט כטב"ם אחד; ואף דווח על שימוש בעד 8 טילים נגד מטרה אחת. הדבר מדגיש יותר מכל את היקף הצריכה ואת הלחץ המבצעי על מערכות ההגנה האווירית.

מטבע הדברים, בזמן מלחמה שיקולים כלכליים נדחקים למקום השני והביטחון הוא העיקר; אך גם בתנאים כאלה, סוגיות כמו "יכולת ייצור" ו"יציבות האספקה" הן קריטיות. במיוחד לאור דיווחים על שימוש נרחב גם בטילי הגנה נוספים – כגון טילי סטנדרט – לצורך התמודדות עם איומים דומים.

בסיכומו של דבר, לצד היכולות הגבוהות, יש חשיבות מכרעת גם למגבלות הלוגיסטיות והייצוריות, אשר ממלאות תפקיד מרכזי בהמשך הלחימה.