לפי דיווח סוכנות הידיעות טסנים, דוח מספר 187 של קבוצת פרשנות המלחמה של הסוכנות ניתח ובחן את תכניתו של טראמפ לכניסה יבשתית לאיים איראניים:
תכנית לכניסה יבשתית וניסיון להשתלט על איי איראן נחשבת, מבחינה צבאית, למהלך טיפשי ובעל סיכון גבוה עבור ארצות הברית. לכן גם ניתן לראות שמדינות אירופה נמנעו במידה רבה מכניסה ישירה לעימות זה; ואף בחלק מהעמדות הודגש במפורש כי אין זו המלחמה שלהן — למשל, הבריטים.
מנגד, נראה כי חלק מהנטל של העימות הועבר לכתפי כמה ממדינות ערב באזור. נקודה מרכזית בהקשר זה היא ההבדל הבסיסי בין "יצירת ביטחון" לבין "יצירת חוסר ביטחון": כדי לבסס ביטחון נדרשת יכולת מקסימלית ושליטה מלאה, אך כדי לערער ביטחון, לעיתים די בהפרעה מינימלית כדי להשפיע על כלל המשוואה.
מצב מצר הורמוז פועל בדיוק לפי היגיון זה. גם אם נניח שארצות הברית תצליח להשתלט על כמה נקודות או איים, הסוגיה המרכזית היא "הייצוב וההחזקה" שלהם — שלב קשה בהרבה מהכיבוש עצמו. אזורים אלה נמצאים מבחינה גאוגרפית בקרבת איראן, ומבחינת נגישות מבצעית יהיו חשופים לאיומים מתמשכים.
בנוסף, במשך שנים ארוכות תרחישים מסוג זה נבחנו ותוכננו. ניסיון צבאי מראה כי עליונות אווירית או תקיפות רחבות לבדן אינן מספיקות לשינוי יציב של המאזן, ובסופו של דבר ההכרעה מתבצעת בשטח — דבר שמטבעו כרוך בעלויות ובאבדות גבוהות משמעותית.
לכן, כניסה יבשתית לזירה כזו אינה רק מורכבת, אלא גם יקרה ומסוכנת מאוד, ועלולה להיחשב לאחד הסיכונים הגדולים ביותר עבור ארצות הברית בתרחיש כזה.
בהקשר זה עולה שאלה חשובה אף יותר: עד כמה מדינות האזור — ובמיוחד חלק ממדינות ערב — מוכנות לשאת ברמת סיכון כזו, במיוחד כאשר כל הסלמה בעימות עלולה להרחיב את חוסר היציבות לכל רחבי האזור.