מה שמתרחש אינו רק מלחמה נגד איראן, אלא מבחן קיומי ליוקרתה של וושינגטון: אם האש אינה מצליחה לשבור את הרצון, המערכה עצמה עלולה להפוך למסמר נוסף בארון הקבורה של החד־קוטביות האמריקאית.

לא כל מלחמה היא הפגנת כוח; יש מלחמות שהן הודאה מבוהלת בכך שהכוח עצמו מתחיל לאבד את יכולתו להכניע את ההיסטוריה. כאשר אימפריות פונות לאש כדי לתקן את יוקרתן הסדוקה, הן אינן מכריזות על עוצמתן אלא חושפות את פחדן מפני זמן החומק מאחיזתן.

כך היה במתקפה המשולשת על מצרים בשנת 1956, וכך נראית המלחמה נגד איראן כיום. בשני המקרים ההפצצה לא הייתה רק פעולה צבאית, אלא ניסיון גדול לעצב מחדש את מאזן הכוחות בכוח ולהכריח רצון מורד לשוב לבית הציות. אך השאלה המבדילה בין מלחמה היוצרת יוקרה לבין מלחמה החושפת את גבולותיה נשארת אחת: האם האש יכולה לייצר כניעה? או שמא עודף ההרס, כאשר הוא נכשל בשבירת הרצון, הופך לעדות חדשה לכך שהאימפריה נכנסה לשלב הדעיכה?

כאשר אימפריות מתבלבלות… הן הולכות למלחמה

אימפריות אינן מודות בקלות שנכנסו לשלב של נסיגה. הן עושות הכול כדי לדחות את רגע ההכרה: מזרימות עוד נשק, מעלות את מפלס האלימות, מרחיבות את גבולות ההפקרות, ונכנסות למלחמות כאילו הן נאבקות בקרב אחרון מול הזמן עצמו. כאן המלחמה איננה סימן לביטחון עצמי מלא, אלא סימן לפחד מאובדן היכולת לכפות את הציות הישן.

כאשר גמאל עבד אל־נאצר הלאים את תעלת סואץ, בריטניה, צרפת ו"ישראל" לא פעלו רק משום שהופתעו מהחלטה ריבונית גדולה, אלא משום שראו בה סטירה בפני סדר שלם שנבנה על ההנחה שהאזור הזה אינו רשאי להחליט על גורלו בעצמו. המתקפה נועדה להחזיר את מצרים לגודל שקבע לה הקולוניאליזם, וללמד כל מי שחושב לצאת מהגלימה שיעור קשה.

אך מה שקרה היה הפוך לחלוטין. המתקפה, שנועדה להיות הפגנת כוח מוחצת, הפכה לתחילת חשיפה היסטורית של שתי אימפריות מזדקנות. המלחמה לא הצליחה להשיב את הזמן הקולוניאלי שהתמוטט, ולא לשבור את מצרים ולא לשלול ממנה את זכותה לריבונות. וכך, במקום להוכיח שהן עדיין אדונות הזירה, בריטניה וצרפת העניקו לעולם הוכחה מרה לכך שזמנן החל לחלוף.

 התבוסה שפגעה באימפריה, לא רק בשדה הקרב

ערכה של סואץ אינו רק בכך שהסתיימה בנסיגת התוקפים, אלא בכך שחשפה דבר עמוק יותר מן התוצאה הצבאית המיידית. היא חשפה שכאשר כוח נכשל בכפיית המשמעות הפוליטית של מלחמתו, הוא הופך מכלי של שליטה לכלי של חשיפה. בריטניה וצרפת לא איבדו רק עמדה או קרב; הן איבדו את דימוין ככוחות המסוגלים לכפות את רצונו של עם שהחליט לשלם את מחיר חירותו.

וזו הנקודה המרכזית בכל השוואה היסטורית רצינית: מלחמות אינן נמדדות רק במספר הפגזים או היקף ההרס, אלא ביכולתו של התוקף להפוך את ההרס הזה לתוצאה יציבה. אם הוא מחזיק בשמיים אך אינו שובר את הרצון, הוא מחזיק במכונת המלחמה אך מאבד את משמעותה. ואם הוא שופך את כל האש ועדיין אינו מייצר כניעה — המלחמה מתחילה לפעול נגדו ולא לטובתו.

 מלחמה שנועדה להשיב הרתעה והפכה למבחן שלה

מנקודת מבט זו ניתן להבין את המתרחש כיום. המלחמה נגד איראן איננה רק פעולה עונשית חולפת ואינה רק סבב נוסף בעימות אזורי ארוך. היא ניסיון אמריקאי־ציוני לשקם את ההרתעה, לשרטט מחדש את גבולות המותר והאסור באזור, ולהעביר מסר שלפיו וושינגטון עדיין מסוגלת לעצב את המציאות כרצונה.

אולם ההתפתחויות בשטח מצביעות על מגמה הפוכה. במקום זעזוע מכריע ומהיר, המלחמה מתחילה להיראות כמלחמה פתוחה ויקרה, רבת חזיתות ומידרדרת בתוצאותיה. הבסיסים האמריקאיים כבר אינם מחוץ לטווח האש, "ישראל" איננה עוד היחידה המכה, ויריביה של וושינגטון אינם מתנהגים כגוש המום הממתין למכה הבאה, אלא כמי שהחליט להעלות את המחיר למקסימום ולהעביר את המאבק מהיגיון של מכה להיגיון של התשה.

כאן עולה השאלה המסוכנת ביותר: מה אם המלחמה שנפתחה כדי להשיב את היוקרה הפכה בעצמה לזירה לחשיפת גבולותיה?

 ההרתעה כשהיא נסדקת תחת האש

משברן של אימפריות אינו מתחיל כאשר הן מובסות לחלוטין, אלא כאשר דימוין מתחיל להיסדק. ההרתעה איננה רק טילים, מטוסים ובסיסים. ההרתעה היא האמונה של אויביך ושל העולם שכאשר אתה פועל — הסוף ידוע מראש. אם אתה פועל, אך המלחמה מתארכת, החזיתות מתרחבות והמחיר עולה והיריב נשאר עומד — הדבר הראשון שנשחק איננו התחמושת אלא המיתוס.

וזה בדיוק מה שהופך את הרגע הנוכחי ליותר מחילופי מהלומות. האימפריה אינה ניצבת רק מול יריב המגיב; היא ניצבת מול מבחן לדימוי שלה על עצמה. מה פירוש להכות ולא להכריע? לפתוח מלחמה ולא להיות מסוגל לסגור אותה בתנאים שבהם החלה? להחזיק בעודף הרס עצום ואז לגלות שכל האזור הופך לשדה מוקשים פוליטי, צבאי וכלכלי מולך?

בנקודה זו המלחמה כבר איננה כלי להכנעת היריב בלבד, אלא מבחן קשה ליכולתו של המרכז האימפריאלי לשלוט בתוצאות האלימות שהפעיל.

כאשר הגיאוגרפיה נכנסת ללב המשוואה

כאן מופיע מצר הורמוז — לא רק כנתיב ימי אלא כלב הפועם של המשבר כולו. כאשר איראן מצליחה להפוך את הגיאוגרפיה לנשק, המלחמה הופכת לגדולה יותר מעימות טילים בין צדדים יריבים; היא הופכת למלחמה על עורק האנרגיה העולמי, על יציבות השווקים ועל עצביהן של ממשלות ובעלי ברית וצרכנים.

ברגע הזה השאלה כבר אינה מי הפציץ את מי, אלא מי אינו מסוגל להגן על הסדר שהוא מתיימר להנהיג. ומה ערכה של הגמוניה אם המלחמה שנועדה לאשר את שליטתך מובילה לחנק השיט, לזינוק במחירי הנפט, לפאניקה בשווקים ולקריאות בינלאומיות להפסקת אש?

זהו הממד המסוכן ביותר של התמונה. הגיאוגרפיה כאן אינה פועלת בשוליים אלא במרכז. והורמוז, במשקלו האסטרטגי והאנרגטי, אינו מוסיף רק לחץ למלחמה אלא מציב את ההגמוניה האמריקאית עצמה מול שאלה קיומית: האם היא עדיין מסוגלת לשלוט בעולם, או שהיא כבר חלק מהכאוס הגדול שלו?

משדה הקרב לשדה הכלכלה

ארצות הברית הציגה את עצמה לאורך שנים כשומרת הגדולה של הסדר הבינלאומי — של חופש השיט, זרימת האנרגיה והיציבות הפיננסית העולמית. אך המלחמה הנוכחית נושאת פרדוקס קשה: הכוח הטוען כי הוא מגן על הסדר הפך, בשל הדחף הצבאי שלו, לאחד ממקורות הערעור המרכזיים שלו.

כאשר מחירי הנפט מזנקים, שרשראות האספקה מתערערות, עלויות הביטוח וההובלה עולות, והחשש ממיתון ואינפלציה גובר — המלחמה כבר איננה אירוע רחוק מהמרכז. היא עצמה הופכת לנטל על המערכת שוושינגטון טוענת שהיא עמוד השדרה שלה.

כאן מתחיל השינוי העמוק. אימפריות אינן נשחקות רק בהפסדים צבאיים ישירים, אלא גם כאשר כוחן הופך לנטל על בעלי בריתן, על כלכלתן ועל דימוי הנהגתן את העולם. וכאשר מלחמה שנועדה להחזיר משמעת הופכת לסיבה להתרחבות הכאוס, עצם משמעות ההנהגה נכנסת למשבר.

 מספיגת המכה להיפוך המשוואה

בהקשר זה אין לראות את ההתנהלות האיראנית או את תפקיד חזבאללה כתגובה מוגבלת בלבד. מה שמתגלה הוא התפתחות בטבע העימות עצמו: מספיגת המכה הראשונה לניסיון להפוך את משוואת המלחמה באמצעות הרחבת העלויות, בלבול מרכזי ההחלטה והעברת הסכסוך מזירה אחת למרחב אזורי פתוח.

האויב אינו ניצב עוד מול חזית שקטה או הגנה מבולבלת, אלא מול רצון האומר בבירור: אם פתחתם את שערי האש, האש לא תישאר בגבולות שאתם קבעתם. וזהו השינוי המסוכן ביותר בכל מלחמה — כאשר התוקף מאבד את הזכות לקבוע את הזירה, את העיתוי ואת מחיר העימות.

אין פירוש הדבר שמאזן הכוחות התהפך לחלוטין או שארצות הברית ו"ישראל" איבדו את יכולתן להכאיב. אך ברור שהמלחמה כבר אינה קו ישר ממכה לתוצאה; היא הפכה למערכת מורכבת שבה משתלבים טילים עם נתיבי ים, שדה הקרב עם הכלכלה, הרתעה עם יוקרה, וחישובים צבאיים עם שווקים עולמיים.

אם המלחמה תיעצר עכשיו — מי יאבד את דימויו?

כאן מגיעים לנקודת המפנה. אם המלחמה תיעצר — או תיאלץ להיעצר — לאחר התרחבות החזיתות, לאחר משקל הורמוז, לאחר פגיעה בבסיסים אמריקאיים, ולאחר ש"ישראל" לא הצליחה להפוך את יתרונה האשתי לתמונת כניעה ברורה — כיצד הדבר ייקרא?

בעיני רבים הוא לא ייקרא ניהול מוצלח של משבר. הוא ייקרא רגע שבו המעצמה הגדולה נאלצה לסגת צעד אחד — לא משום שכוונותיה השתנו, אלא משום שמחיר ההמשך נעשה גבוה מן היכולת להשיג רווח פוליטי מכריע. וזה כשלעצמו מכה קשה ליוקרתה של וושינגטון, משום שהדבר המסוכן ביותר לאימפריה אינו רק שחיקה, אלא הגילוי שהיא אינה תמיד מסוגלת להפוך את עליונותה הצבאית לרצון מחייב.

וכאן חוזר לקח סואץ — לא כמטפורה אלא כמעט כחוק היסטורי: כאשר מלחמה אינה מצליחה לחלץ כניעה, היא מתחילה לתקוע מסמרים בדימוי האימפריה שהפעילה אותה.

 לא קריסה מיידית — אלא שחיקה היסטורית מואצת

לא, ארצות הברית איננה בריטניה של 1956. הפער בין האימפריות במבנה, בהיקף וביכולות עצום. ואין זה רציני להפוך כל משבר להכרזה פזיזה על נפילה סופית. ההיסטוריה אינה פועלת כך. אימפריות אינן קורסות במכה אחת; הן נשחקות בסדרה של מבחנים החושפים את גבולותיהן, מצטברים לסדקים בחומתן וממוססים את ההילה שסבבה אותן.

מנקודת מבט זו, המלחמה הנוכחית נראית כאחד המבחנים הללו. לא משום שתפיל את אמריקה מחר, אלא משום שהיא עשויה להאיץ את המעבר מעולם של הגמוניה אמריקאית יחידה לעולם מורכב, רב־קוטבי ומתוח יותר — עולם שבו מתקדמות מעצמות כמו רוסיה וסין, מתעצמים תפקידי הבריקס, וגוברת שאיפתן של מדינות רבות לשבור את המרכז היחיד ששלט בעולם מאז פירוק ברית המועצות.

לכן המלחמה איננה רק מאבק על איראן, אלא חלק ממאבק רחב יותר על צורתו של העולם הבא.

 קול המסמרים

ייתכן שמלחמה זו לא תהיה המסמר האחרון בארון הקבורה של האימפריה האמריקאית, אך סביר שאינה אירוע חולף בתולדות הגמונייתה. יש מלחמות שאינן נמדדות רק במפות האש, אלא במה שהן חושפות: גבולות ההכרעה, שבריריות ההרתעה וחוסר יכולתו של הכוח להפוך עליונות צבאית לציות פוליטי מתמשך.

בסואץ בריטניה וצרפת לא הפסידו משום שהיה להן פחות נשק, אלא משום שהמלחמה חשפה שזמנן הפוליטי הולך ואוזל. ואם וושינגטון תצא מהעימות הזה בלי ההכרעה שרצתה, לאחר שהאש התפשטה לבסיסים, לנתיבי הים, לשווקים ולדימוי היוקרה עצמו — ההיסטוריה עשויה לרשום את הרגע הזה כאחד הרגעים שבהם המלחמה חדלה להיות הוכחה לגדולת האימפריות והפכה להוכחה לסדקיהן.

אימפריות אינן נופלות בבת אחת. תחילה נשחק דימוין, אחר כך נשחקת יכולתן להפחיד את העולם, ולבסוף מתברר שהאש איננה יכולה עוד להפוך לעתיד. ובנקודה זו קול הרקטות כבר אינו הקול החזק ביותר — אלא אותו קול עמוק שההיסטוריה יודעת לזהות היטב: קול המסמרים הננעצים בארונות הקבורה.