סוכנות טסנים דיווחה, בציטוט העיתון הארץ, כי כתבת העיתון עמירה הס ציינה שבבוקר 8 בינואר נכנסו שלושה דחפורים ישראליים לעיר שכם, כשהם מלווים בחמישה ג׳יפים של משמר הגבול וברכב לבן המזוהה עם המנהל האזרחי.  הם הגיעו לשכונת אל־תעאוון שבדרום העיר, שם ירו השוטרים המלווים רימוני גז מדמיע לעבר עיתונאים ודיירים, כדי שלא יתקרבו. ממרחק של כמה מאות מטרים, צפה מרסאל חטאב בשני דחפורים שמכים בגג ביתו, מרסקים וממוטטים את הקירות. בה בעת דחפור שלישי חבט והיכה בבית משפחת אלעבאד, עד שגם הוא קרס. ביום שלישי שעבר חזרו המראות על עצמם, כשדחפורים ישראליים הרסו את בית משפחת אלסאבר באותה שכונה. לפחות עוד שמונה בתים בה קיבלו כבר צווי הפסקת עבודה וצווי הריסה ומאותה סיבה: הם ממוקמים בשטח C, ולא קיבלו היתר בנייה מהרשויות בישראל, על אף שהשכונה נושקת לשכונות מוסדרות של שכם ומרוחקת מכל התנחלות וכביש שמוביל אליה.

שכונת אל־תעאוון היא רק דוגמה אחת לקצב ההריסות ההולך וגובר ברחבי הגדה המערבית. בינואר השנה הרס המינהל האזרחי בסך הכל 24 מבנים בגדה בשל היעדר רישיון בנייה בשטח C. לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHAׂ), בשנתיים שעברו נהרסו מאותה סיבה 2,461 מבנים של פלסטינים, לעומת 4,984 בתשע השנים שקדמו לה. כתוצאה מכך, איבדו קורת גג בשנתיים אלה כ־3,500 בני אדם.

העלייה בקצב ההריסות המנהליות של בנייה פלסטינית משתלבת בשני התהליכים הבולטים בגדה בשנים האחרונות: עקירתן של כ־80 קהילות פלסטיניות בעקבות הבנייה המואצת של חוות ומאחזים והאלימות המאורגנת שמגיעה איתם, והשינויים שהנהיגה הממשלה בהסדרי הקרקעות בגדה. בין השינויים ניתן למנות את ביטול האיסור על יהודים פרטיים לרכוש אדמות בגדה, ביטול החיסיון על מרשם הקרקעות והפיקוח של המנהל האזרחי על עסקאות קרקע, חידוש הסדר הקרקעות ורישומן לפי בעלות והאצת ההכרזה על עוד שטח פלסטיני ציבורי או שהזיקה הקניינית בו לא ברורה כאדמות מדינה. שלושת האלמנטים יחד מבטיחים עוד ועוד שטח "נקי" מפלסטינים.
החלוקה המלאכותית שקבע הסכם אוסלו, ושלפיה הוחזרו לפלסטינים סמכויות תכנון ובנייה ב־39% בלבד משטח הגדה המערבית (שטחי A ו־B), היתה אמורה להסתיים ב־1999. מאותה שנה סמכויות הרשות הפלסטינית היו אמורות לחול על רוב הגדה המערבית (חוץ מהשטח הבנוי של ההתנחלויות הקיימות – כפי שקראו הנושאים והנותנים הפלסטינים את ההסכם – ומחנות צבא).

אך ישראל הקפיאה מאז באופן חד־צדדי את תהליך "העברת הסמכויות" והשטח שאותו תוכל הרשות הפלסטינית לפתח למען בני עמה. לכן כל מבנה פלסטיני חדש, עמוד חשמל וצינור מים שנופלים ב־61% מהגדה המוגדרים כשטח C, חייבים בהיתר מהמנהל האזרחי, שלא ניתן. כך למשל בשנים 2009–2020, נתן המינהל האזרחי 66 היתרי בנייה לפלסטינים – כפי שמתברר מתשובתו לעמותת "במקום". לפי נתוני הלמ"ס, באותה תקופה ניתנו לאזרחים יהודים 22 אלף היתרים ליחידות דיור. מצב זה מרפה מראש את ידי כל פלסטיני וכל עירייה פלסטינית, שהיו שמחים לבנות בהיתר אך יודעים שייתקלו במסע בירוקרטי ארוך שיסתיים כמעט בוודאות בתשובה שלילית.
כך נוצר מצב שבו ערים וכפרים אינם מורשים להרחיב את תוכניות המתאר והבנייה ולכלול בהן אדמות ציבור או אדמות פרטיות כדי לתת מענה לצרכים הכלכליים ולגידול הטבעי באוכלוסין ולהקים בתי ספר, בתי חולים, גינות ומגרשי משחקים.

השינויים המבניים בנהלים הנהוגים וגל הריסות הבתים יקלו על המדינה ועל אנשים פרטיים להשתלט על עוד אדמות בנוסף לשיטות שכבר הוכיחו עצמן: אלימות וגירוש ישיר, הכרזה על שטחי אש, הפקעות לצרכים ביטחוניים, שמורות טבע, מניעת גישה למרחב התפר, מרחבים ביטחוניים מסביב להתנחלויות ועוד. עם ההחלטה משבוע שעבר להאיץ את ההכרזה על אדמות מדינה, צפוי שישראל תרבה להשתמש בפרשנותה המעוותת לחוק העות'מאני, שלפיה היא רשאית להכריז על חלקות שלא עובדו כאדמות המיועדות ליהודים, על אף שהסיבה שהן לא עובדו או לא יעובדו היא שישראל מנעה ממחזיקיהן כל גישה אליהן.

גם המצוקה הכלכלית בגדה עלולה לדחוף פלסטינים למכור חלקות אדמה ליהודים. מצוקה זו נובעת ישירות מהחלטות הממשלה: עצירת העבודה בישראל והחרמת כמעט 70% מהכנסות הרשות ממכסים ומסים. גם אם רק כמה עשרות יעשו זאת, וגם אם החלקות יהיו קטנות מאוד – כל אחת תאפשר את הרחבת השליטה הישראלית.

במשך שנים דרשו עמותות מתנחלים, ובראשן "רגבים" לשמירה על אדמת הלאום, לבצע את השינויים אותם הנהיגה הממשלה, ובמקביל להגביר את "האכיפה והמשילות" ולהרוס מבנים פלסטיניים בשטחי C. מסמך של "רגבים" מהחודש הקודם טוען כי הגברת האכיפה תרמה כבר לירידה בבנייה הפלסטינית בלא היתרים. העמותות טוענות כי מדובר במזימת־על של הפלסטינים להשתלט במאורגן על שטחים, למרות היותם שטח פלסטיני מלכתחילה ולפי החוק הבינלאומי. אך מה שמוצג כתוכנית זדונית הוא לרוב תוצאה של חוסר ברירה.

כך למשל הוא המקרה של מרסאל חטאב, כבן 65. כל חייו הבוגרים הוא חי עם משפחתו בדירה שכורה בשכם. חסכונותיו מימי עבודתו כטכנאי שיניים ואז כבעל חנות פרחים לא הספיקו כדי לקנות דירות לו ולבניו. בתחילת העשור הקודם קנה חטאב מתושב הכפר עיראק בורין פיסת אדמה בשוליו הדרומיים של שטח בדרום מערב העיר, המכונה "שכם החדשה".

הנצחת שטח C כאזור אסור לפיתוח פלסטיני הקפיצה את מחירי הקרקעות בלב הערים שברובן מוגדרות שטח A, ובכפרים (שאדמותיהם נחלקות בין שטחי B ל־C). רבים, כמשפחת חטאב, החליטו להמר ולבנות בשטח C, בתקווה שזרוע המנהל האזרחי לא תטרח להגיע אל מקומות המרוחקים מכל התנחלות ישראלית או כביש בשימוש מתנחלים, ושנמצאים כמה דקות נסיעה משכונות מוכרות. "בנינו את ביתנו לאט לאט", מספר חטאב ליד תל ההריסות. "דירה לאשתי ולי, דירה לבני הבכור ולנכדינו ועוד דירה בהכנה לאח שלו שהתארס". הם עברו להתגורר שם רק לפני שנתיים.

כך חשבו גם כמה מתושבי קפין, שמצפון לטול כרם: בצומת של שני כבישים בין־כפריים, בשטח של כחמישה דונמים, הם בנו תחנת דלק, מפעל בטון וקיוסק. התחנה הועתקה ב־2018 ממקומה בתוך הכפר ואת הקיוסק בנה גבר צעיר לאחר פרוץ המלחמה. בתחילת החודש תלו חיילים במקום צווי הפסקת עבודה, בשל היעדר רישיון בנייה. "לאן נלך ואיפה נתפרנס?", שואל בעל הקיוסק. "את העבודה במסעדה בישראל איבדתי עם פרוץ המלחמה. בני משפחה אחרים שעבדו בישראל – מובטלים. האדמות החקלאיות שלנו מעבר לחומה, ואיננו רשאים להגיע אליהן ולעבדן. האדמה כאן שלנו. מה מפריע שנתפרנס מהקיוסק שבה?"
בעלי המבנים במתחם שוקלים האם להתחיל במסע בירוקרטי ומשפטי ולהגיש התנגדויות לצו הפסקת העבודה שבהמשכו יגיעו צווי ההריסה. משפחת חטאב עשתה זאת – ונכשלה. לא מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי ולא שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, אברהם רובין, לקחו בחשבון את האבסורד שבשלו עיריית שכם אינה רשאית להגדיל את הרדיוס שבו היא מחילה את סמכויות התכנון והבינוי שלה, כבר 30 שנה.

משפחת חטאב קיבלה חודש של חסד שבו הורשתה לפנות את תכולת הבית. "שכרנו דירה קטנה, ואין בה מקום לכל מה שהוצאנו מהבית החדש. דברים נשארו בארגזים", מספר חטאב, פחות מחודש לאחר ההריסה. כיורים, טנק מים שבור וקרשים נותרו זרוקים במקום. גם את 14 החתולים שנהג להאכיל, הוא השאיר מאחור. כמה מהם באו להתחכך ברגלו כשהוא עולה על תל הבטון השבור שהיה פעם ביתו. זו הפעם הראשונה שקולו נשבר, כשהוא משחזר את יום ההריסה ומה שקדם לה.

חטאב מתקשה להבין מדוע הרשויות לא עצרו את בניית ביתו מיד כשהתחיל בה, ב־2014. "למה חיכו עד שנשקיע בבנייה את כל החסכונות שלנו ויותר? למה חיכו עד 2021 – כשרק אז קיבלנו את צו הפסקת העבודה הראשון?" להשערתו, הצו הוצא כשהתחילו לבנות בנייני קומות בהתנחלות הר ברכה, גם כן בשטח C. ההתנחלות שעל הרכס הדרומי של הר גריזים היא במרחק אווירי של כשני ק"מ מביתו ההרוס של חטאב, והעמק הנרחב שביניהם אף מגדיל את המרחק.

בהשערתו מצביע חטאב על התנהלות המנהל האזרחי שכפוף לשר בצלאל סמוטריץ', ממייסדי רגבים: הוא נכון לשלוח את דחפוריו עמוק אל תוך שטח עירוני כדי לקיים את תוכניתו של השר – התרחבות בלתי פוסקת של יישובי יהודים בעוד על הפלסטינים להסתפק בשש מובלעות דחוסות עד אפס מקום, על כ־18% משטח הגדה המערבית.