ברגע אזורי רגיש במיוחד, ועל רקע המגעים העקיפים בין טהראן לוושינגטון, חזר נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להסלים את רטוריקתו כלפי איראן, תוך ליווי בכך בהיערכות צבאית מתגברת באזור שכללה כלי שיט נוספים ונושאות מטוסים.

התזמון בין הדיפלומטיה להפגנת הכוח משקף אסטרטגיית לחץ מורכבת, שמטרתה להשפיע על מהלך המשא ומתן ובו בזמן לפתוח פתח לאפשרויות של הסלמה צבאית אם הערוצים הפוליטיים ייכשלו.

בהקשר זה עולה שאלה מרכזית בזירה הפוליטית והתקשורתית: מדוע וושינגטון חוזרת לאיים בשימוש בכוח זמן קצר יחסית לאחר העימות הקודם? והאם אנו ניצבים בפני הקדמה למלחמה חדשה, או שמא ההסלמה היא חלק ממשחק מו״מ מחושב?

חישובים מורכבים

קשה להבין את ההסלמה הנוכחית מבלי להעריך את תוצאות סבב העימות הצבאי הקודם. העימות הקודם, למרות האבידות בנפש וברכוש, לא הסתיים בהכרעה אסטרטגית ברורה לאף צד. מציאות זו חיזקה בקרב מקבלי ההחלטות בוושינגטון וב״תל אביב״ את ההערכה כי לחץ צבאי עשוי לשמש כלי לשיפור התנאים הפוליטיים, מבלי להידרדר בהכרח למלחמה כוללת. עם זאת, גישה זו נשענת על איזון עדין בין הרתעה לסיכון.

הגורם הראשון המכתיב את החישובים האמריקאיים־ישראליים הוא אופייה המורכב של כל התנגשות צבאית רחבת היקף עם איראן. הערכות צבאיות רווחות מצביעות כי החלשה מכרעת של יכולות ההגנה האיראניות תדרוש מערכה אווירית ממושכת יחסית, שתכלול שימוש בעוצמת אש גדולה ותשתרע על פני מרחב גאוגרפי רחב.

תרחיש כזה טומן בחובו אפשרות לתגובות איראניות שיכוונו לאינטרסים ולבסיסים אמריקאיים הפזורים באזור, לצד חשיפת העומק הישראלי למתקפות טילים אינטנסיביות. עבור ממשלת בנימין נתניהו, כל מלחמה פתוחה משמעה מבחן קשה ליכולת העורף לעמוד בלחץ — גורם שלא ניתן להתעלם ממנו בחישובים הפוליטיים והצבאיים.

הגורם השני הוא ההשלכות הכלכליות הגלובליות של כל סכסוך רחב באזור המפרץ. האזור נחשב לעורק חיוני לאנרגיה ולסחר הבינלאומי, וכל הפרעה משמעותית בו תשפיע ישירות על מחירי הנפט והגז ועל שרשראות האספקה העולמיות. הניסיון העדכני ממלחמת אוקראינה סיפק דוגמה ברורה לאופן שבו סכסוך אזורי מקרין על הכלכלה העולמית באמצעות גלי אינפלציה ועלייה בעלויות האנרגיה והתחבורה.

ואם סכסוך אוקראינה יצר השפעות כאלה, הרי שמלחמה במפרץ — המפיק חלק גדול מהיצע הנפט העולמי — עשויה להיות רחבה ומורכבת אף יותר בהשלכותיה.

לאור נתונים אלה פעלה טהראן מאז סיום העימות הקודם להערכה מחודשת של מוכנותה הצבאית. היא התמקדה בחיזוק מערכי ההגנה האווירית, בשיפור מנגנוני הפיקוד והשליטה ובטיפול בפערים שנחשפו במלחמה.

מהלך זה משקף הבנה איראנית כי המתח עם וושינגטון ו״תל אביב״ לא הוכרע, וכי האפשרות להתחדשות העימות נותרת קיימת. במקביל פעלה ״ישראל״ לשקם את מלאי התחמושת ולפתח את יכולותיה האוויריות, בעוד ארצות הברית הגבירה את נוכחותה הצבאית באזור לרמות הנחשבות מהגבוהות מאז הפלישה לעיראק בשנת 2003.

אם תפרוץ התנגשות חדשה, סביר שתתבסס בעיקר על תקיפות אוויריות וטילים ארוכי טווח, תוך הימנעות ממעורבות קרקעית רחבה. עם זאת, מהלך מלחמה כזו לא ייקבע רק על ידי עליונות טכנולוגית, אלא גם על ידי מכלול גורמים משתלבים — בהם יכולתה של איראן להסתיר נכסים צבאיים חיוניים ולהבטיח רציפות של מרכזי הפיקוד, וכן חוסן העורף מול לחצים צבאיים ופסיכולוגיים.

גם למודיעין תפקיד מרכזי, שכן דיוק המטרות ומהירות ניטרול יכולות הטילים האיראניות עשויים לקבוע את קצב העימות בימיו הראשונים.

גורם נוסף, לא פחות חשוב, הוא יכולת הכלכלות האזוריות והעולמיות לספוג את הלם המלחמה. שיבוש השיט במפרץ או במצר הורמוז ישפיע ישירות על תנועת הסחר הבינלאומי.

וכפי שקורה ברוב הסכסוכים הגדולים, פרוץ מלחמה באזור מרכזי לכלכלה העולמית ייצור גלי אינפלציה בדרגות שונות ויוביל לזהירות השקעתית ולקיפאון בשווקים. ממד כלכלי זה מהווה אחד המגבלות הבולטות על החלטות מלחמה — לא רק עבור הצדדים הישירים, אלא גם עבור הכוחות הבינלאומיים התלויים ביציבות שוקי האנרגיה.

כל התרחישים פתוחים

היעדים המוצהרים של האיומים האמריקאיים נעים בין בלימת התוכנית הגרעינית האיראנית, צמצום יכולותיה הצבאיות ושינוי התנהלותה האזורית. אולם השגת יעדים אלה באמצעות פעולה צבאית נותרת שנויה במחלוקת רחבה בקרב מומחים, לנוכח מורכבות הסביבה הגאופוליטית ושזירת האינטרסים האזוריים.

עם זאת, רקורד ממשל טראמפ מצביע על נכונות לנקוט צעדים עימותיים החורגים ממסגרות הדיפלומטיה המסורתיות, מה שמותיר את אפשרות ההסלמה על הפרק — גם אם אינה הבחירה המועדפת.

ההיסטוריה הקרובה מספקת לקחים חשובים בהקשר זה. המלחמות שהובילה ארצות הברית בתקופת ג׳ורג׳ וו. בוש באפגניסטן ובעיראק החלו ביעדים מוגדרים, אך הפכו לסכסוכים ממושכים בעלי עלות אנושית וכלכלית גבוהה. חוויות אלה עדיין נוכחות בזיכרון הפוליטי האמריקאי ומשפיעות על הדיון סביב כדאיות הרפתקה צבאית חדשה במזרח התיכון.

במקביל, החששות מהסלמה אינם מוגבלים ליריבותיה החיצוניות של ארצות הברית. דמויות פוליטיות אמריקאיות בולטות, בהן מזכירת המדינה לשעבר הילרי קלינטון, הביעו דאגה מהשלכות מדיניות עימותית על מעמדה הבינלאומי של ארצות הברית ועל לכידות הבריתות המערביות. ביקורות אלו משקפות מחלוקת פנימית לגבי אופן ניהול משברים בינלאומיים ולגבי גבולות השימוש בכוח להשגת מטרות פוליטיות.

בסיכומו של דבר, ההסלמה האמריקאית כלפי איראן ניצבת כיום בצומת מורכב בין דיפלומטיה להפגנת כוח. בעוד וושינגטון מבקשת לחזק את עמדתה במו״מ באמצעות לחץ צבאי, היא מודעת לכך שכל טעות בחישוב עלולה להוביל לעימות שקשה לבלום.

בין הרצון בהרתעה לחשש מהידרדרות למלחמה פתוחה, פועלים הצדדים במרחב צר המוכתב משיקולים אסטרטגיים, כלכליים ופוליטיים שלובים.

השלב הנוכחי, על כל המתחים ואי־הוודאות שבו, מהווה מבחן ליכולתם של הגורמים המעורבים לנהל את הסכסוך בתוך גבולות נשלטים. המשך מדיניות ״על סף התהום״ עשוי להניב הישגים טקטיים קצרי טווח, אך טומן בחובו סיכונים אסטרטגיים ארוכי טווח ליציבות האזור ולכלכלה העולמית. מכאן שנראה כי המשא ומתן — למרות קשייו — הוא האפשרות הפחות יקרה לעומת חלופות צבאיות העלולות לעצב מחדש את מפת המתחים במזרח התיכון לשנים הבאות.