ניתן לחלק את ארבעת החודשים שחלפו מאז הסכם הפסקת האש בעזה לשלושה חלקים: הראשון נמשך כחודש וחצי והיה הרגוע והחיובי ביותר, למרות הפרות ישראליות רבות שאירעו במהלכו, והותיר תחושת אופטימיות בקרב תושבי הרצועה, שהיה צפוי שתתחזק עם חלוף הימים. אולם מה שהתרחש בחלק השני - הסלמה ישראלית מתגלגלת ומתמשכת, ועלייה בעוצמת ההפרות, בכמות ובאיכות - פיזר את רוב הציפיות הללו, אם כי נותר חוט דק של תקווה למה שצפוי לבוא, במיוחד לאחר ההכרזה על כניסת השלב השני של ההסכם לתוקפו לפני כשלושה שבועות, דבר שהתרחש במקביל להכרזה על הקמת "מועצת השלום" בראשות נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, והוועדה הלאומית לניהול ענייני הרצועה בראשות ד"ר עלי שעת.
מאז אותה תקופה, שיכולה להיחשב כחלק השלישי של ארבעת החודשים שחלפו מהסכם הרגיעה, פתח הכיבוש בגל הסלמה חדש, לא רק בשטח, אלא כלל את כל התחומים האחרים שפוגעים בהסכם העשירי באוקטובר באופן ישיר, ועלול בימים הבאים, אם לא יטופל העניין, להביא לקריסתו ולחידוש מלחמה.
אחת הצורות החשובות ביותר של ההסלמה הישראלית הבוטה והחצופה היא המשך פעולות החיסול והתגברותן נגד פעילי ההתנגדות הפלסטינית ואנשיה, אותם הכיבוש פוגע בכל הזדמנות שנקרית לו, בתואנה של סיכול התקפות נגד כוחותיו, או בתגובה ל"הפרות" של ההתנגדות, שלא הוכח שהתרחשו בכל המקרים בהם טען האויב זאת.
לצד החיסולים, גברו פעולות הפגיעה באזרחים בכל רחבי הרצועה, ולא רק בסמוך ל"אזור הצהוב". אזור זה התרחב מערבה יותר מפעם אחת בתקופה האחרונה, ובאזורים רבים הוא נושק לדרך סלאח א-דין, החשובה וההומה ביותר ברצועה, אשר נחסמה במספר צירים, כשהאחרונה שבהן הייתה בסמוך לכיכר כווית מדרום לשכונת א-זיתון שבדרום עיר עזה, ובסמוך לכיכר בני סוהילא שבמרכז העיר ח'אן יונס.
הסלמה נוספת התבטאה בכך ש"צבא" הכיבוש החל לחפור תעלה בעומק של כעשרים מטרים וברוחב של שישה מטרים, לאורך כל השטח הסמוך לקו הצהוב במזרח הרצועה. זאת, בנוסף לכך שהיא מהווה מחסום המונע תנועה לעבר האזורים המזרחיים של רצועת עזה, המהווים יותר ממחצית משטחה הכולל, היא מצוידת, לפי מידע מסוים, בחיישנים אלקטרוניים לאיתור מנהרות, מה שמחזק את ההשערה שהכיבוש שואף להפוך אותה לגבול חדש ובר-קיימה של עזה, משמעות הדבר היא דחיסת למעלה משני מיליון ורבע מתושביה באזור קטן שאינו עולה על מאה ושישים קילומטרים במקרה הטוב.
מעבר רפיח, לו חיכו הפלסטינים בעזה ליפתחו בערגה, היה גם הוא נתון להסלמה הישראלית המתוכננת והמתגברת. שכן, למרות ההכרזה על פתיחתו לשני הכיוונים, התנועה דרכו צומצמה למינימום, שכן תנועת היוצאים דרכו מוגבלת לחולים ולפצועים בקצב של 40 נוסעים ביום, אליהם מתווספים שני מלווים לכל חולה או פצוע, כלומר המספר הכולל של היוצאים מדי יום אינו עולה על 120-150 יוצאים, תוך ציון כי יוצאים אלה חייבים לקבל אישור ישראלי.
ובאשר לשבים - אל תשאל, אין מספרם עולה על חמישים שבים במקרה הטוב, וגם הם חייבים לקבל את האישור הישראלי הנ"ל, לצד אילוצם לעבור במחסומים ישראליים, או באלה שבשליטת מיליציות המשתפות פעולה עם הכיבוש, אשר סוחטות את השבים, גונבות את כספם וחפציהם האישיים, בנוסף לתקיפה פיזית של חלקם, ולגשת של קללות ואיומים כלפיהם, ואף קריאה להם לעזוב את עזה תמורת סכומי כסף שהם מקבלים.
הסיוע ההומניטרי, ההצלה והבריאות לא ניצל גם הוא מהסלמה ישראלית מתמשכת. שכן, למרות קיומו של סעיף ברור בהסכם הרגיעה המפרט את סוגו וכמותו, הכיבוש עדיין מונע הגעת החלק הגדול ממנו, שכן הוא מאפשר כניסת פחות ממאתיים משאיות ביום בלבד, וזאת בעוד ההסכם קובע כניסת שש מאות משאיות. כמו כן, הוא ממשיך למנוע כניסת סיוע של סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלסטינים "אונר"א", דבר המגביר את המשבר ההומניטרי ברצועה, שרב תושביה נסמכים על סיוע זה.
בכל הנוגע לסיוע הרפואי, הכיבוש מונע גם כן כניסת כמויות גדולות ממנו, ובתי החולים ומרכזי הבריאות בעזה לוקים בחסר של התנאים והיכולות התרופתיות המינימליות, וברובם כמעט ואין תרופות ראויות לציון, אפילו אלו לשיכוך כאבים וסבל, להם נזקקים אלפי חולים ופצועים מדי יום, שלא לדבר על היעלמות כמעט מוחלטת של אנטיביוטיקה חשובה והכרחית.
לעומת מניעה וצמצום זה של סיוע, ישנן הקלות בולטות לעין לסחורות שיבואנים מייבאים מהצד הישראלי, דבר שהכיבוש שואף דרכו לאלץ את התושבים לרכוש את צרכיהם מסחורות אלו, תוך שהוא מפיק מכך רווחים נאים, מנגד לריקון כיסיהם של הפלסטינים ממה שנותר להם מכספים, אותם הם מקבלים ברובם מכמה מוסדות בינלאומיים הפועלים ברצועה.
בצד מקביל, "מדינת" הכיבוש עדיין מונעת מיושב ראש וחברי הוועדה הלאומית לניהול עזה להיכנס לשטח הרצועה כדי להתחיל בעבודתם, למרות שהם כפופים למועצת השלום בראשות טראמפ, אשר לא הוציא הגה בנושא זה עד כה, בעוד הוא ממלא את העולם רעש סביב נושאים ועניינים פחות חשובים בהרבה מנושא זה.
הצעדים ההסלמתיים הישראלים אינם עוצרים רק במה שצוין לעיל, אלא כוללים גם אי מתן אפשרות לדייגים פלסטינים לעסוק במלאכתם בלב ים, והגבלת פעילותם לפחות ממיל ימי אחד בלבד, ובמקרים רבים, נורים לעברם יריות, הם נהרגים ונעצרים, לצד צמצום הכנסת הדלק והגז למינימום, והמשך הריסת בתים בתוך ומחוץ לקו הצהוב ועוד רבות אחרות.
בכל הנוגע לסיבות העומדות מאחורי עליית קצב ועוצמת הצעדים ההסלמתיים הישראלים, ניתן לציין מספר סיבות, בעלות מטרות פוליטיות וצבאיות מגוונות, אולם כולן משרתות את החזון הישראלי שהוצב בתחילת מערכת "מבול אל-אקצא", והכיבוש שואף להגשימו במלואו, או להגשים את חלקו הגדול לפחות.
אחת מסיבות אלו נוגעת לעתידו הפוליטי של ראש ממשלת האויב בנימין נתניהו, הסבור כי עתידו ואף ההיסטוריה שלו קשורים בהכרעת המערכה בעזה, והוא המנסה להתנער מהכישלון בו נחל "מדינתו" וכוחותיה בכל הדרכים והאמצעים.
פושע המלחמה, המבוקש על ידי הצדק הבינלאומי, "נתניהו", נשען על הנצחת ההסלמה בעזה, ואף העלאתה לרמות גבוהות יותר שעשויות בשלב מסוים להגיע לחזרת מלחמה כוללת, כדי להתחמק מאחריות משפטית, בין אם בשל האשמות השחיתות נגדו, ובין אם בשל כישלונו כמאשימים אותו מתנגדיו במניעת מתקפת השבעה באוקטובר, או בטיפול בתוצאותיה החמורות שפגעו ב"מדינת" האויב.
לצד התחמקות זו על רקע ההסלמה, מנסה נתניהו להציג את מועמדותו לבחירות לכנסת הקרובות, בין אם מוקדמות או רגילות, באמצעות שפיכת דם פלסטיני נוסף בעזה, כמו גם בגדה המערבית הכבושה, והוא יודע יותר מכל שהחברה הישראלית הימנית נוטה ברובה למנהיגים אלימים ואכזריים יותר, וכי חברה זו מעדיפה את אלו המשתמשים באלימות נגד "אויבי המדינה", ובראשם העם הפלסטיני המדוכא.
סיבה שנייה שאנו רואים כעומדת מאחורי עליית קצב ההסלמה הישראלית בעזה, היא יצירת עובדות חדשות בשטח התורמות לסיבוך נוסף של התמונה ברצועה, והפיכתה לאזור בלתי ראוי למגורים, דבר ש"ישראל" שואפת דרכו לדחוק את תושבי הרצועה להגר ממנה בשלב מסוים המתוכנן בקפידה, בין אם באמצעות הסלמה, ובין אם באמצעות צעדים פוליטיים צפויים שעשויים לראות אור בקרוב.
לפי אתרי תקשורת ישראליים רבים, הכיבוש מנסה להכניס ייאוש ללבם של הפלסטינים, ולמנוע מהם לחוש כל סוג של תקווה וביטחון באפשרות שחייהם יחזרו למסלולם הטבעי, או אפילו לקרבתו. הוא משתמש בכל האמצעים הלא חוקיים העומדים לרשותו - הרג, מצור ומניעה - כדי להגיע למטרה זו, אשר ניתן לראותה לפי נתונים רבים כמטרה החשובה ביותר של המלחמה בעזה, עד שהפכה לדרישה ישראלית עיקרית המושגת בכל דרך ואמצעי.
הסיבה השלישית להסלמה, כפי שאנו סבורים, היא הכנה לחזרה למלחמה בעתיד. ניתן להדגים זאת באמצעות פעולות צבאיות רבות המתבצעות באזורים המזרחיים של הרצועה, שכן קצב הקמת העמדות הצבאיות גבר בכמות ובאיכות, מה שמקל על כל תנועה צבאית עתידית והופך אותה למהירה ויעילה, לצד טיסות מתמשכות, אינטנסיביות וחסרות תקדים של מטוסי הריגול הישראליים, במיוחד מעל האזורים המערביים של הרצועה, אזורים שעשויים להיות יעד לכל פעולה עתידית, נוכח ההרס המוחלט של כל האזורים המזרחיים והפיכתם לאדמה חשופה, שוממה ומובסת צבאית.
הסלמה פוטנציאלית זו, עליה מצביעים דיווחים תקשורתיים ישראליים רבים, קשורה בראש ובראשונה למערכה באזור ואינה מבודדת ממנה. שכן, היא עשויה לבוא לאחר כל מערכה גדולה בין ארצות הברית ובעלות בריתה לבין איראן, כאשר נרטיב שולט מצביע על כך שתבוסת איראן במערכה עתידית זו, או נסיגתה פנימה, לכל הפחות, תלווה בחזרת המלחמה נגד לבנון, עזה ואולי תימן, דבר שיכריע את המערכה סופית לטובת "ישראל" ואמריקה, במיוחד נוכח שליטת הימין הקיצוני על מושכות השלטון בשתי המדינות.
סיבות נוספות, כגון אי מתן אפשרות לייצוב המצב ברצועת עזה, ושמירה על מצב של אובדן שליטה וכאוס מנהלי, במיוחד באמצעות מניעת פעולתה של הוועדה הלאומית ה"עתידית", או באמצעות פגיעה בכוחות הביטחון והמשטרה, והגבלת יכולתם להשליט ביטחון ולרסן את הפרועים. בנוסף לרצון ישראלי שעשוי להיראות אמיתי להפיל את תוכנית טראמפ לחלוטין, שלמרות חוסר הצדק שבה לפלסטינים, היא עשויה להוות עבורם חבל הצלה מרבים מהמשברים מהם הם סובלים, במיוחד בכל הנוגע להקלת עוצמת הכיבוש ותוקפנותו, ותחילת פעולות פינוי ההריסות, השיקום וחלוקת הפיצויים, והקלת חיי האנשים, ולו במידה המינימלית.
על כל פנים, ניתן לשער כי האויב הצליח עד כה לכפות את חזונו המדיני והביטחוני על מכלול המצבים ברצועת עזה, והוא היחיד השולט במתרחש בה מבלי להיחשף לשום סוג של אחריות או בקרה. בכך הוא מוקיע את כל ההבנות וההסכמים שהושגו, אפילו אלו שבהם השגיח ותמך נשיא "המדינה החזקה" בעולם.
אולם, ולמרות זאת, הרוחות בעזה, אם גם אינן נושבות כמשאלת ספינות תושביה, הן גם אינן נושבות כפי ש"מדינת" הכיבוש ומנהיגיה הקיצוניים רוצים ומאחלים. שכן, ניתן לראות רבים מההיבטים של כישלון וליקוי שפוקדים עדיין את התוכניות הישראליות, במיוחד בכל הנוגע לסירוב המוחלט שמביעים תושבי הרצועה לעזוב את אדמותיהם, או לוותר עליהן, והתעקשותם להתמודד עם מזימות הכיבוש ולהפילן, יהיה המחיר אשר יהיה.
אנו סמוכים ובטוחים, ולמרות כמות הבעיות העצומה מהם סובלים עמנו ואחינו ברצועת עזה, כמו גם בגדה הכבושה ובזירות אזוריות אחרות בתימן, לבנון ועד הרפובליקה האיסלאמית של איראן, כי הניצחון לא יהיה נחלת האויבים, וכי כל מה שהם זוממים ייפול לרגלי חופשי ומכובדי אומה יקרה ועצומה זו, בדיוק כפי שנפלו אשליותיהם ומיזמיהם לפני ארבעים ושבע שנים, לאחר ניצחון המהפכה האסלאמית הגדולה באיראן.