לפי המדור לעניינים בינלאומיים בסוכנות הידיעות טסנים, במשך עשרות שנים, ישראל הגדירה את "הביטחון" לא רק כצורך, אלא גם כעמוד התווך של זהותה הפוליטית והלגיטימציה המזויפת שלה בזירה הפנימית והבינלאומית. מהנרטיב "מערכת מודיעין בלתי מנוצחת" ועד לתיאור המוסד והשב"כ כסוכנויות מודיעין "הנמצאות בכל מקום", משטר זה תמיד ניסה להעביר תחושת הרתעה וחסינות מפני כל סכנה לתושבי ישראל.
בנסיבות כאלה, פרסום ידיעות על מעצרם והליכים משפטיים של מספר משמעותי של אנשים שהואשמו בריגול לטובת איראן מקבל משמעות מעבר לתיק משפטי פשוט. ידיעות אלו הן סימן לפערים ביטחוניים, לשחיקה פסיכולוגית בחברה הישראלית, ואף כלי לניהול משברים פוליטיים פנימיים בישראל.
בניגוד למדינות רבות אחרות בעולם, הביטחון בישראל אינו מוגבל לתחום מדיניות בלבד, אלא מהווה חלק מנרטיב קיומה מאז הקמתה המרושעת ב-1948 ועד ימינו. לכן, כל סימן של חדירה מודיעינית למערכת הביטחון, הצבא ומערך המודיעין של ישראל פוגע באופן ישיר באמון הציבור ובתדמית המשטר הזה בחו"ל ובקרב תושביה.
כאשר התקשורת הישראלית ומערכת הביטחון טוענות על זיהוי "רשתות ריגול" או "חדירת האויב", הן למעשה מודות שההגמוניה הביטחונית של המשטר הזה קרסה והתפצלה, אפילו מבפנים. ראוי לציין כי רבים מהדוחות הקשורים לטענות על ריגול איראני נגד ישראל מפורסמים בתקשורת בתקופות מסוימות:
- במתח גובר בין ישראל ואיראן וציר ההתנגדות;
- במשברים פוליטיים ומחאות בישראל או פילוגים עמוקים בממשלתה;
- בכשלים ביטחוניים או צבאיים מעבר לגבולות, מעזה ועד לבנון, סוריה ותימן.
צירוף מקרים אלה מעלה את השאלה "האם כל המקרים הללו קשורים אך ורק לביטחון, או שמא יש להם תפקיד פוליטי ופסיכולוגי ונועדו ליצור מחדש אווירה ביטחונית כלפי איראן בקרב תושבי ישראל?"
ההשלכות החברתיות של סדרת המעצרים האחרונים של תושבי ישראל באשמת ריגול למען איראן אינן פחות משמעותיות מהמימד הביטחוני שלהם. למעשה, כשמובלט המושג "האויב שבפנים", זה עלול להוביל לחוסר אמון מוגבר, מעקב ביטחוני ולחץ מוגבר על מיעוטים, מהגרים או אפילו מבקרים פוליטיים בישראל.
כתוצאה מכך, הגבול בין ביטחון לשליטה חברתית הופך צר יותר, והחברה חיה בפחד וחרדה מתמידים מפני איומים, במקום לחוש בטוחה.
בניתוח מקרים אלה, ניתן להציג בדרך כלל שני תרחישים:
התרחיש הראשון - חדירה מודיעינית ללב ישראל
המורכבות הגוברת של קרבות המידע והשחיקה של מערכת הביטחון והמודיעין של ישראל עקב שנתיים של מלחמה מתמשכת באזור, לצד הופעתן של רשתות של שחקנים במרחב הקיברנטי, הגדילו את היקף ההשפעה בחברה הישראלית. נראה כי הידיעות על מעצרם של אנשים שונים בישראל באשמת ריגול לטובת איראן נמצאות במגמת עלייה, במיוחד בששת החודשים האחרונים ולאחר מלחמת ה-12 הימים בין איראן לישראל.
התרחיש השני: פעולות פסיכולוגיות לדיכוי מתנגדי המשטר בפנים
מנקודת מבטן של חלק מתנועות האופוזיציה ומבקרי מדיניותו של נתניהו בישראל, ההגזמה וההתלהבות בתקשורת על ידי מערכת המודיעין הישראלית בנוגע למקרי מעצרם של תושבים ישראליים באשמת ריגול לטובת איראן, עלולים להיות מנגנון להצדקת כישלונות, מדיניות ביטחון קשוחה או אף מחלוקות פוליטיות בקרב רשויות ישראליות.
נושא זה הופך למשמעותי במיוחד כשאנו מבינים שבחודשים האחרונים ניסה נתניהו להחליף בכירים במערכות המודיעין והביטחון והצבא הישראליים - כולל מינויו של "דוד זיני" לראשות השב"כ שהחליף את "רונן בר", מינויו של "שלומי בינדר" לראש אמ''ן שהחליף את "אהרון חליוה", ומינויו של "רומן גופמן" לראשות המוסד שהחליף את "דוד ברנע", שיעמוד בראש המוסד החל מיולי 2026 – כדי למנות אנשים נאמנים ותומכים בו בצמרת הביטחונית-המודיעינית של ישראל, במטרה לבסס את הדומיננטיות המודיעינית שלה כנגד יריבים פוליטיים בתוך ישראל תוך חופש פעולה רב ככל האפשר.
במסגרת הניתוח הזה, לכל "פרשת ריגול" יש מספר תפקידים בו זמנית:
- שליחת מסר הרתעה לאויבים זרים;
- אזהרה לציבור מפני איום נסתר בתוך החברה הישראלית;
- מתן לגיטימציה להרחבת סמכויות מוסדות הביטחון על מנת להגביר את השליטה והמעקב אחר האליטות ושכבות שונות של החברה הישראלית.
כמובן, נראה שהמציאות היא שילוב של שני התרחישים הנ''ל - כלומר, מצד אחד התרחשו חדירות עמוקות וממשיות למערכת הביטחון של ישראל על ידי איראן וציר ההתנגדות, והפעולות הללו עדיין נמשכות בעוצמה ובחומרה, ומצד שני, מקרים מסוימים הפכו לאמצעי לדיכוי יריבים ומתנגדים של נתניהו בזירה הפוליטית בישראל, תוך הגזמה תקשורתית.
חשיבות פרסום פרטי חלק מפרשות הריגול של הישראלים למען איראן בתקשורת הישראלית מוכפלת כאשר שמותיהם של בכירים מופיעים ברשימה זו. לדוגמה, בשנים האחרונות דיווחו כלי התקשורת הישראליים על מעצר או חקירה של דמויות שהיו מקורבות, לפחות, לתפקידי קבלת החלטות רגישים ומפתחיים במערכת הפוליטית והביטחונית של ישראל; אנשים כמו "גונן שגב", שר האנרגיה לשעבר של ישראל, שנידון ל-11 שנות מאסר ב-2019 בגין ריגול לטובת איראן, כשהתקשורת הייתה בהלם.
בשנים האחרונות פורסמו דיווחים שונים על חדירה מודיעינית איראנית לעומק ישראל ולמרכזי קבלת ההחלטות הרגישים שלה בדרכים בלתי צפויות. באחד הנרטיבים הללו, מוזכר אדם בעל תפקיד רגיל - כמו עובד שיפוצים או איש שירות – שהייתה לו גישה לכמה מרכזים רגישים.
על פי דיווח של ערוץ הטלוויזיה הישראלי "כאן 11", האדם הנ''ל, במסווה של איש שירות, הצליח לחדור לשרשרת הפיקוד הצבאית הישראלית, כולל משרדו של הרמטכ''ל הישראלי "אייל זמיר", או למקום רגיש כמו "הקריה" בתל אביב - המכונה המקבילה של הפנטגון האמריקאי.
למרות שפרטי הפרשות הללו לא אושרו או הוכחשו רשמית, עצם פרסום הידיעה מעיד על כך שהחששות מפני חדירה הגיעו לשורות מערכת הביטחון הישראלית.
ראוי לציין כי במהלך העימות הצבאי האחרון, הקריה הוזכרה גם כמטרה פוטנציאלית למתקפות הטילים של משמרות המהפכה האסלאמית על עומק ישראל במהלך מלחמת 12 הימים, מה שמגביר ככל הנראה את רגישות ההשפעה האיראנית במערך המודיעין של ישראל.
מנקודת מבט גיאופוליטית, יש לנתח מקרים אלה במסגרת מלחמת המידע הרחבה יותר בין טהרן לתל אביב באזור. במשך שנים, ישראל הייתה אחד השחקנים הפעילים ביותר בזירה זו וביצעה שוב ושוב פעולות חדירה, חבלה ואיסוף מידע במדינות האזור. בנסיבות כאלה, ניתן לראות בעלייה במקרי ריגול בתוך ישראל סימן להשפעה המודיעינית האיראנית בישראל.
אחת ההשלכות החשובות ביותר של סדרת המעצרים של המואשמים בריגול לטובת איראן היא היחלשותה ההדרגתית של תדמית ההרתעה הישראלית; משטר שתמיד הדגיש את עליונותו המודיעינית באזור, כעת שולח שלא במתכוון את המסר שמערכת הביטחון שלו פגיע יותר ממה שנטען בעבר, על ידי פרסום חוזר ונשנה של חדשות על חדירה וריגול של אויביו.
נושא זה חשוב לא רק לאויבים זרים, אלא גם לבנות בריתה המערביות של ישראל, משום שבמשך עשרות שנים, יכולות המודיעין של תל אביב היו אחת הסיבות המרכזיות ליישור קו ותלות של שירותי המודיעין האמריקאיים והמערביים האחרים במשטר זה. כעת, לאחר שנחשף עקב אכילס של המודיעין הישראלי, סביר להניח שבקרוב תחול ירידה הדרגתית באמון של בעלות בריתו המערביות של ישראל.
סיכום
אין לראות במעצרם של המואשמים בריגול למען איראן בישראל כתיקים משפטיים מפוזרים בלבד. מגמה זו משקפת שילוב של מציאות המשברים הביטחוניים והפוליטיים בישראל, וההתפתחויות הדינמיות בסביבה הגיאופוליטית האזורית שלה.
בין אם מקרים אלה הם תוצאה של חדירה ממשית של שירות המודיעין האיראני וציר ההתנגדות לעמוק ישראל ומרכזי קבלת ההחלטות שלה, ובין אם יש להם רק תפקיד תעמולתי ופסיכולוגי, ניתן לומר שהתוצאה הסופית זהה - שחיקה הדרגתית של תדמיתה המזויפת "ביטחון מוחלט" של ישראל בקרב אויביה ובעלות בריתה האזוריות והבינלאומיות של תל אביב.
לבסוף, יש לומר כי ישראל ניצבת כעת בפני פרדוקס חמור באופי התפקוד של שירותי המודיעין שלה; משום שככל שהיא מפרסמת מקרי ריגול נוספים כדי להדגים את ערנותה הביטחונית, כך היא מחזקת בפועל את התפיסה ש"מבצר" המודיעין הבלתי חדיר של ישראל הפך ל"כביש מהיר" עבור רשתות הריגול של יריביה ואויביה, כולל איראן, חיזבאללה ושחקנים אחרים בציר ההתנגדות.