בעוד ממשלת לבנון טוענת כי באמצעות חתימה על מה שמכונה "הסכם המסגרת" עם ישות הכיבוש הציונית, היא השיגה הישג בדחיקת הכובשים הציוניים מלבנון, וכן בעוד שהאזורים המכונים "ניסיוניים" בדרום לבנון היו אמורים לספק את הצעד הראשון לביסוס פריסת צבא לבנון ויצירת תנאים לחזרת התושבים, ההתפתחויות בשטח מראות כי דרך זו רצופה מכשולים עמוקים.

לדיווח של עיתון "אל-אח'באר", כניסת כוחות הצבא לעיירות פרון, צריפא וזוטר אל-ע'רביה לא הספיקה כדי לסלול את הדרך לחזרה נורמלית וברת-קיימא של עקורים לכפריהם בדרום. במקביל לתחילת השלב הראשון של פרויקט "האזורים הניסיוניים", המשיך האויב בהפגזות, בהפצצות ובהתקפות, והציב את הניסוי הזה בפני מבחן ביטחוני ופוליטי מורכב.

כפי שטענו בכירים לבנוניים, המטרה העיקרית של פרויקט זה היא ליצור מודל הדרגתי שמתחיל ביציאת הכובשים מאזורים מסוימים, פריסת הצבא, יצירת תנאים ביטחוניים, ורק לאחר מכן מתן אישור לחזרת אזרחים, טרם מעבר לשלבים הבאים. עם זאת, התקיפות הבלתי פוסקות העמידו שלבים אלו בסכנה טרם השלמתם.

בהקשר זה, פיקוד צבא לבנון פרסם הצהרה שבה התייחס להפרות המתמשכות של ישות הכיבוש הציונית, והדגיש כי התקיפות הישראליות הבלתי פוסקות מונעות את השלמת פריסת צבא לבנון ואת חזרת התושבים, ואינן מאפשרות יציבות בדרום.

ההצהרה התייחסה למגוון רחב של הפרות מצד הציונים, בהן המשך הרס בתים, הפגזות ארטילריות וירי מקלעים בכמספר אזורים, ביניהם כפר תבנית, חדתא, קונין, נבעה אבו אל-סאקי, אל-אל-ח'יאם, אל-מנסורי, בית אל-ציאד ומג'דל זון.

תקיפות ציוניות אלו, בניגוד לטענותיהן, אינן מוגבלות למטרות צבאיות, אלא מכוונות נגד יסודות החיים של האזרחים בדרום לבנון. לדוגמה, בתקיפות אלו פגעו הציונים בפרויקט מים השייך לרשות הלאומית של נהר הליטאני במרכבא, והעלו באש מספר רב של עצי זיתים, שדות ומטעים של אזרחים לבנוניים בדרום, במיוחד באזור הסובב את עיטרון.

מקורות לבנוניים, בהתייחסם להתקפות השיטתיות של הציונים על תשתיות בדרום לבנון, אמרו כי הנושא הרגיש ביותר בשלב זה הוא פגיעה בנקודות הפריסה של צבא לבנון באמצעות ירי, במיוחד בכפר תבנית, נבטיה אל-פוקא וזוטר אל-ע'רביה. זאת בעוד שכל ניסיון לבסס את סמכות המדינה בדרום לבנון חייב להיות מובטח באמצעות חופש תנועה לצבא ויכולתו לבצע את משימותיו ללא איומים או לחץ בשטח.

בהתאם לכך, עבור תושבי דרום לבנון, הנושא אינו מתמצה רק בנוכחות הצבא או בהנפת דגל המדינה, אלא בחזרה אמיתית – כלומר יכולתם לפתוח את דלתות בתיהם, להתחיל חיים נורמליים, להחזיר לעצמם את רכושם, לעבד את אדמותיהם, לשלוח את ילדיהם לבית הספר ולהבטיח מים ושירותים אחרים.

לכן, הצלחת השלב הראשון של מה שממשלת לבנון מכנה "הפריסה בדרום" אינה נמדדת במספר המוצבים הצבאיים או היחידות המוצבות, אלא ביכולת המדינה להחזיר את המצב לקדמותו בכפרים.

משימה זו הופכת למורכבת עוד יותר בשל היעדר מידע שקוף ומדויק הזמין לתושבים לגבי אזורים בטוחים, שלבי בדיקה הנדסית, היקף הנזק והסיכונים הנובעים מתחמושת שלא התפוצצה ומבנים פגועים.

דבר זה מטיל אחריות משמעותית על כתפי הצבא, הרשויות המקומיות וצוותי ההגנה האזרחית לארגון החזרה ומתן ההנחיות הזרוריות למניעת נפגעים.

במקביל, אישים וכוחות פוליטיים לאומיים בלבנון, בראשם בכירי חזבאללה, הפצירו והזהירו מפני התככים הציוניים בסוגיית הנסיגה מאדמת לבנון ופגיעה בכוחות צבא המדינה, והצהירו כי מה שצוין בהסכם הכניעה של ממשלת לבנון עם ישות הכיבוש כ"אזורים ניסיוניים" הם אזורים שכלל אינם נתונים לכיבוש של ישות זו.