המתקפה שביצעה ביוני חזית השחרור של אזוואד (FLA) בצפון מאלי המחישה עד כמה שדה הקרב האפריקאי השתנה. לוחמי הארגון הפעילו רחפני FPV המחוברים בסיבים אופטיים – טכנולוגיה שנחשבה עד לא מזמן לסימן ההיכר של מלחמת אוקראינה – והשמידו כלי רכב של צבא מאלי ושל "חיל אפריקה" הרוסי. עבור מומחים רבים היה זה רגע סמלי: פחות משנה לאחר שהטכנולוגיה הופיעה באירופה, גם ארגון מורדים דל אמצעים הצליח להשתמש בה נגד צבאות סדירים.

לפני עשור בלבד התמונה הייתה שונה לחלוטין. ב־2011 ביצעה ארצות הברית את תקיפת הכטב"ם הראשונה באפריקה נגד בכירי א־שבאב בסומליה, כאשר רק מעצמות בודדות החזיקו ביכולות כאלה. מאז התרסק המונופול הזה. כיום עשרות מדינות אפריקאיות מפעילות רחפנים צבאיים, במקביל לכך שגם ארגוני טרור ומיליציות הצליחו להשיג מערכות בלתי מאוישות זולות, קלות להפעלה וזמינות לרכישה בשוק האזרחי.

בתחילה נראו הרחפנים ככלי ששינה את מאזן הכוחות לטובת המדינות. בלוב הפכו הכטב"מים הטורקיים מסוג Bayraktar TB2 לגורם מרכזי בעצירת מתקפת הצבא הלאומי הלובי על טריפולי. גם באתיופיה מילאו רחפנים שנרכשו מטורקיה, איראן ואיחוד האמירויות תפקיד מכריע בבלימת מתקפת המורדים מטיגראי ובהצלת הממשלה מקריסה.

הצלחות אלו עודדו ממשלות רבות ביבשת להשקיע באמצעים אוויריים בלתי מאוישים, מתוך אמונה כי ניתן יהיה להכריע באמצעותם גם את ארגוני המורדים הפועלים באזור הסאהל, באגן אגם צ'אד ובסומליה. מאלי, בורקינה פאסו וניז'ר רכשו רחפנים מתקדמים לאחר נסיגת הכוחות המערביים, בתקווה שאלה ימלאו את החלל שהותירו צרפת, ארצות הברית וכוחות האו"ם.

אלא שבפועל התברר כי הרחפנים לבדם אינם מסוגלים להכריע מלחמות גרילה. אף שהעניקו לצבאות יכולת תקיפה מדויקת יותר, ארגוני המורדים הסתגלו במהירות למציאות החדשה. במקום להתרכז בכוחות גדולים, הם עברו לפעול בקבוצות קטנות, להשתמש באופנועים ובכלי רכב אזרחיים ולהיטמע בתוך האוכלוסייה המקומית. במקביל, טעויות של צבאות שביצעו תקיפות שפגעו באזרחים הפכו לכלי תעמולה יעיל בידי הארגונים החמושים, שניצלו את הזעם הציבורי כדי לגייס לוחמים חדשים.

במקביל החלו גם המורדים להפעיל רחפנים משלהם. ירידת מחירי הרחפנים המסחריים והניסיון שנצבר בשדות הקרב באוקראינה אפשרו לארגונים חמושים לרכוש רכיבים באינטרנט, להרכיב מערכות תקיפה ולבצע משימות מודיעין, תצפית ואף מתקפות התאבדות. ארגונים כמו JNIM, בוקו חראם ואחרים משלבים כיום רחפנים בניהול הקרבות, בהכוונת כוחות קרקע ובהפצת סרטוני תעמולה. לפי הערכות, ארגונים לא־מדינתיים הפעילו רחפנים חמושים בלפחות 17 מדינות אפריקאיות.

לצד התחזקות המורדים, רוב מדינות אפריקה ממשיכות להיות תלויות כמעט לחלוטין ביבוא מערכות בלתי מאוישות. קרוב ל־90% מהרחפנים הצבאיים ביבשת מיוצרים מחוץ לאפריקה. הירידה ביצוא האמריקאי פתחה את הדלת ליצרניות אחרות ובראשן סין, שהפכה לספקית הרחפנים הגדולה ביותר ביבשת. לצדה הרחיבו גם טורקיה, איראן, ישראל ואיחוד האמירויות את פעילותן, כשהן משלבות עסקאות נשק עם השפעה פוליטית, כלכלית וצבאית.

התלות הזו הפכה גם את העימותים המקומיים לזירות של מאבק בין מעצמות אזוריות ובינלאומיות. הדוגמה הבולטת ביותר היא סודאן, שם רחפנים שסופקו בידי טורקיה ואיראן סייעו לצבא הסודאני להשתלט מחדש על חלקים מח'רטום, בעוד שכוחות התמיכה המהירה השיבו באמצעות רחפני תקיפה שסופקו להם על ידי איחוד האמירויות. כך הפכה מלחמת האזרחים לעימות עקיף בין נותנות החסות הזרות, במחיר כבד לאוכלוסייה המקומית.

לנוכח המציאות החדשה מזהירים מומחים כי רכישת רחפנים מתקדמים כבר אינה מבטיחה יתרון בשדה הקרב. לטענתם, מדינות אפריקה חייבות לפתח תעשיות מקומיות, לייצר רחפנים זולים המתאימים ללחימה בטרור, ולהטמיע אותם כחלק ממערך צבאי רחב הכולל מודיעין, כוחות קרקע ושירותי ממשל באזורים המרוחקים.

כבר כיום לפחות 11 מדינות אפריקאיות, ובהן קניה, ניגריה, דרום אפריקה ומרוקו, מייצרות רחפנים באופן עצמאי או מקדמות שיתופי פעולה בתחום. אם המגמה תתרחב, היבשת עשויה לצמצם את תלותה ביצרנים זרים ואף להפוך בעתיד לשחקנית משמעותית בשוק הרחפנים העולמי.

הלקח המרכזי מהעשור האחרון ברור: בעידן הרחפנים, העליונות הטכנולוגית לבדה כבר אינה מכריעה מלחמות. מי שמצליח לשלב אמצעים זולים, חדשנות מקומית, מודיעין וכוחות קרקע גמישים – הוא זה שיקבע את תוצאות הקרבות של העתיד, באפריקה ומחוצה לה.