הכרזת המלחמה של תנועת א-שבאב הסומלית נגד חבל סומלילנד, בעקבות ההכרה ההדדית בין הרגייסה לתל אביב, עוררה גל של דאגה בקרן אפריקה – אזור הסובל ממילא מחוסר יציבות כרוני. התנועה קראה לעם הסומלי שלא להיכנע, וטענה כי הנורמליזציה עם ישראל והקשרים עמה מהווים "יציאה מן הדת". היא הדגישה את תמיכתה בעם הפלסטיני בעזה, והצהירה כי המאבק למען ירושלים יימשך וכי התמיכה בפלסטין היא חובה שאין לזנוח.
השאלה המרכזית היא: מה משמעות הכרזת המלחמה של א-שבאב על סומלילנד, ומהן השלכותיה? כיצד הפכה ההכרה בישראל לגורם המסית לעימות דתי בסומליה?
זהו האיום השני שמפרסמת א-שבאב מאז ההכרה ההדדית בין ישראל לסומלילנד ב־26 בדצמבר 2025. האיום הראשון פורסם ב־29 בדצמבר 2025, כאשר התנועה השמיעה איומים ישירים נגד סומלילנד. דובר התנועה, עלי מחמוד ראג'ה, הידוע בשם עלי דירי, תקף את שלטונות החבל וכינה אותם "ממשל כופר". הוא האשים אותם בפתיחת הדלת בפני ישראל להיכנס לאדמה סומלית, וטען כי הדבר פוגע בזהות הלאומית ובריבונות.
לאחר שההכרה ההדדית התפתחה לנורמליזציה מלאה שכללה פתיחת שגרירויות וחילופי ביקורים, החריפה א-שבאב את איומיה והעבירה את השיח מהממד הלאומי – זהות וריבונות – אל הממד הדתי. התנועה הגדירה את היחסים בין סומלילנד לישראל כ"יציאה מן הדת".
העיתונות העברית עקבה אחר החרפת ההתנגדות והאיומים והדגישה את העלייה בהתנגדות העממית והאזורית באפריקה ליוזמות נורמליזציה והכרה בישראל. הדבר, לטענת הכותב, מעיד כי הזהות האסלאמית והעקרונות הלאומיים של עמי אפריקה עדיין מטילים מגבלות על ממשלות ומשטרים המבקשים להכיר בישראל ולנרמל עמה יחסים.
ב־18 ביוני 2026 דיווח אתר "מאבא טרור", המזוהה עם העיתון "ידיעות אחרונות", כי א-שבאב פרסמה קריאות חריפות לציבור המוסלמי בסומליה לדחות באופן מוחלט את מדיניותה של ממשלת סומלילנד הבדלנית בשל כוונתה להכיר בישראל. לפי הדיווח, התנועה הגדירה את המהלך כ"סטייה לאומית ומוסרית", ובו בזמן העבירה מסר תמיכה ברור לתושבי רצועת עזה המתמודדים, לדבריה, עם מלחמת השמדה.
ההתנגדות להכרה בישראל אינה מוגבלת רק לא-שבאב, גם אם לאיום שלה יש המשמעות הרחבה ביותר. קיימים גם אנשי דת בסומלילנד המתנגדים להכרה ולנורמליזציה. ביניהם השייח' מוחמד עלי קאריה, המכונה ד"ר קאריה, שהדגיש את מחויבותו לעמדה הדתית המסורתית ביחס לסוגיה הפלסטינית ולירושלים.
גם ארגון "אל־איתצאם ביל־כתאב ואל־סונה", תנועה סלפית בעלת השפעה בסומליה ובסומלילנד, הביע התנגדות חריפה להכרה ולנורמליזציה בין ישראל לסומלילנד. הארגון הגדיר את המהלך כ"סטייה מסוכנת" מעקרונות האומה האסלאמית ומעמדתה ההיסטורית ביחס לפלסטין, וקרא לאנשי הדת להבהיר את העמדה ההלכתית בנוגע לנורמליזציה ולחשוף את השלכותיה הדתיות והפוליטיות.
לפי המאמר, מרבית הניתוחים שעסקו בהשלכות ההכרה ההדדית והנורמליזציה בין סומלילנד לישראל התעלמו מן האפשרות שא-שבאב תנצל את ההתפתחות הזו ותעניק לה ממד דתי, כזה שעלול להציב את סומליה ואף את אפריקה כולה בפתחו של עימות דתי רחב.
הכרזת המלחמה של א-שבאב והצגתה של הנורמליזציה עם ישראל כ"יציאה מן הדת" משקפות, לפי הכותב, ניסיון לגייס רגשות דתיים לתוך סכסוך פוליטי פנימי. התפתחות זו עלולה להפוך את העימות ממאבק מקומי לסכסוך חוצה גבולות, ולשנות את מאפייני הסכסוך באזור קרן אפריקה.
מבחינת א-שבאב, ההתנגדות להכרה בישראל היא גם הזדמנות אסטרטגית להציג את עצמה מחדש כמגינת העקרונות האסלאמיים מול מה שהיא מגדירה כחדירה ישראלית. כך היא מנסה למצב את עצמה כשחקן בעל חשיבות בזירות מרכזיות כמו הסוגיה הפלסטינית, ולהרחיב את השפעתה מעבר לגבולות סומליה.
לטענת הכותב, עצם הנוכחות הישראלית בסומלילנד כבר חורגת מגבולות המחלוקת הפוליטית והדיפלומטית. לדבריו, היא עלולה ליצור מציאות שבה נעשה שימוש בדת ובפסקי הלכה המאשימים בכפירה כדי להצדיק אלימות וטרור. המשמעות היא אפשרות של גיוס ותעמולה בהיקף רחב יותר, החורג ממסגרות לאומיות או שבטיות והופך את הסכסוך ממאבק על שלטון וטריטוריה למאבק אידיאולוגי-דתי.
במציאות כזו, כל מי שיקבל את ישראל, ינרמל עמה יחסים או יקיים עמה קשרים, עלול להיות מוצג כ"כופר" או כמי שיצא מכלל הדת.
זהו מסר בעל כוח משיכה רב, משום שהוא פונה לרגשות דתיים עמוקים. לכן, לפי הכותב, הוא עשוי לסייע בגיוס לוחמים חדשים, משאבים כספיים ותמיכה ציבורית, תוך יצירת לגיטימציה למאבק בשם ההתנגדות לנורמליזציה עם ישראל ולמניעת חדירתה לסומליה ולאפריקה.
המאמר מסכם כי ההתנגדות של א-שבאב לישראל אינה חדשה. החידוש, לדבריו, הוא באופן שבו התנועה מנצלת כיום את ההתנגדות הזו לצרכים פוליטיים ופנימיים בתוך הזירה הסומלית.
ההכרה של סומלילנד בישראל והענקת דריסת רגל לישראל באזור היו, לפי המאמר, מתנה תעמולתית שתנועת א־שבאב הסומלית מיהרה לנצל. הדבר העניק לתנועה מרחב תקשורתי, פוליטי וחברתי שאותו ניצלה באמצעות הרשתות החברתיות כדי להתקרב לרגשותיה של החברה הסומלית השמרנית ולפנות אליה דרך הסוגיה הפלסטינית, ובמיוחד דרך האירועים בעזה ומה שהתנועה מגדירה כפשעי מלחמה ופשעי השמדה שמבצעת ישראל.
לכן תיארה א־שבאב את שלטונות סומלילנד בהרגייסה כ"כופרים", "סוכנים של תל אביב" ו"כאלה שיצאו מן הדת".
לפי הכותב, ההכרה בישראל הפכה למנוף עבור א־שבאב, שניצלה את סוגיית הנורמליזציה כדי להסיט את תשומת הלב מהיחלשותה הצבאית במרכז ובדרום סומליה בעקבות פעולות הצבא הסומלי. האיומים שהשמיעה התנועה נועדו גם להציג אותה מחדש בפני הרחוב הסומלי.
הכרזת המלחמה של א־שבאב נגד סומלילנד מהווה, לפי המאמר, דוגמה מובהקת לאופן שבו ניתן למחזר סכסוכים פוליטיים ולהפוך אותם לעימותים דתיים ואידיאולוגיים מוחלטים. הדבר נעשה באמצעות הדגשה אינטנסיבית של הממד הדתי ושימוש במונחים של כפירה, נאמנות והתנערות כלפי שלטונות הרגייסה, על רקע הדיווחים על יחסיהם עם ישראל.
הכותב סבור כי אחת ההשלכות המסוכנות ביותר של ההכרה ההדדית בין ישראל לסומלילנד היא העובדה שא־שבאב מבססת את מתקפתה האידיאולוגית על תפיסת "הנאמנות וההתנערות" – עיקרון מחשבתי המחלק את העולם לשני מחנות בלבד: מחנה האמונה ומחנה הכפירה.
מתוך תפיסה זו, המחלוקת עם סומלילנד אינה מוצגת עוד כוויכוח פוליטי על גבולות, עצמאות או הכרה בינלאומית, אלא כ"יציאה מן האסלאם".
בהתאם לגישת התנועה, כל התקרבות לישראל נחשבת ל"ברית עם אויבי האומה", ולכן – על פי האידיאולוגיה שלה – יש לשלול את הלגיטימיות הדתית ממנהיגי החבל ולהציגם לא כמנהיגים פוליטיים אלא כ"כופרים" שיש להילחם בהם.
א־שבאב מבינה היטב, לפי המאמר, כי הסוגיה הפלסטינית וירושלים מהוות קו אדום רגשי ודתי עבור החברה הסומלית השמרנית. משום כך, לא עיתוי ההכרזה ולא תוכנה היו מקריים. מטרתם הייתה ליצור קשר ישיר בין הגיאוגרפיה של קרן אפריקה לבין הגיאוגרפיה של המזרח התיכון.
באמצעות קישור זה מבקשת התנועה להעביר לציבור הסומלי מסר שלפיו: "המערכה שלנו בהרגייסה היא המשך ישיר למערכה בעזה ובירושלים".
הפרדוקס, לפי הכותב, הוא שסומלילנד ראתה בפתיחות לישראל דרך לחזק את מעמדה הבינלאומי ולשבור את בידודה המדיני, אך בפועל פתחה לעצמה חזית פנימית חדשה שסיפקה ליריביה חומר תעמולתי רב־עוצמה.
חמור מכך, א־שבאב אינה מתייחסת לסוגיה כאל מחלוקת פוליטית רגילה, אלא כאל מלחמת דת קיומית המחייבת תגובה והסלמה.
לסיכום, הכותב טוען כי אין ספק שלהכרה ההדדית בין ישראל לסומלילנד יש השלכות, סיכונים ומשמעויות רבות. אולם ההשלכה החמורה ביותר, לדעתו, היא הפיכת מהלך מדיני שנתפס בעיניו כבלתי מחושב למערכה דתית פתוחה המבוססת על האשמות בכפירה ועל עימות אידיאולוגי.
המאמר מסתיים בשאלה רטורית: האם סומלילנד הבינה שההכרה בישראל והנורמליזציה עמה מחייבות מעבר דרך שדה מוקשים פנימי שעלול להיות מסוכן יותר מן הבידוד המדיני עצמו, ושמהלך זה עלול להציב את סומליה ואת אזור קרן אפריקה כולו על סף עימות דתי רחב?