המלחמה שנוהלה נגד איראן נחשבת לאחת המלחמות החריגות ביותר בהיסטוריה. לא בשל אופייה התוקפני, שכלל הפרה ברורה של כללי המשפט הבינלאומי – שכן רוב המלחמות שפרצו לאחר מלחמת העולם השנייה משתייכות לאותה קטגוריה ומפרות את מגילת האו"ם האוסרת שימוש בכוח לפתרון סכסוכים בינלאומיים. גם לא בשל אופייה הקונספירטיבי שנבע מהמעורבות האמריקנית בהצתתה – הרי ישראל כבר שיתפה פעולה עם בריטניה וצרפת במלחמה נגד מצרים בשנת 1956. אלא בשל הדרך שבה נגררה ארצות הברית, המעצמה החזקה בעולם, למלחמה שאינה משרתת את האינטרסים שלה.

מאחר שמצופה ממעצמות גדולות להחזיק במערכות מודיעין ומוסדות המסוגלים להגן עליהן מפני הסתבכות במלחמות של אחרים, טבעי שמעורבותה של ארצות הברית במלחמה שפגעה במעמדה וכמעט התפתחה למלחמה אזורית רחבה – ואולי אף למלחמת עולם שלישית – תעורר שאלות קשות.

כלי תקשורת בינלאומיים הצביעו בשלב מוקדם על כך שהמלחמה נגד איראן הייתה פרי יוזמתו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שהצליח לשכנע את ארצות הברית להצטרף אליה לאחר שהציג לנשיא דונלד טראמפ מידע לא מדויק ואף מטעה.

אולם טענה זו, שלרבים נראתה קשה להבנה למרות נטייה טבעית להאמין לה, לא הייתה אלא השערה שניתן לקבלה או לדחותה. לכן נדרש היה להוכיח או להפריך אותה באמצעות ראיות, או לכל הפחות באמצעות ניתוח המבוסס על מקורות ראשוניים. משימה זו קיבלה מענה בדוח שפורסם בעיתון הניו יורק טיימס ב־7 באפריל האחרון. הדוח התבסס על ספר שכתבו ג'ונתן סוואן ומגי הברמן, כתבי הבית הלבן של העיתון, אשר צפוי להתפרסם בקרוב תחת הכותרת:

"שינוי משטר: בתוך הנשיאות האימפריאלית של דונלד טראמפ"

הדוח הארוך כולל מידע מפורט על סדרת פגישות שהתקיימו בחדר המצב בבית הלבן בין 11 ל־26 בפברואר 2026. פגישות אלו הוקדשו להצגת ולדיון בתוכנית שהציע נתניהו לארצות הברית להשתתף עמו במלחמה נגד איראן במטרה להפיל את המשטר שלה.

הפגישה הראשונה התקיימה ב־11 בפברואר והוקדשה להצגת התוכנית שהכין הצבא הישראלי בשיתוף עם גופי המודיעין הישראליים. התוכנית עסקה במבצע צבאי אמריקני־ישראלי משותף שמטרתו הפלת המשטר האיראני.

הפגישות שלאחר מכן הוקדשו לדיון בהערכות של גופי הממשל האמריקניים השונים בנוגע לתוכנית ולהערותיהם עליה. הפגישה האחרונה, שנערכה ב־26 בפברואר, הוקדשה לסיכום המסקנות שעלו מן הדיונים ולהכנת חלופות שיוצגו לטראמפ, כדי שיוכל להחליט כיצד לפעול ומתי יהיה העיתוי המתאים ליישום התוכנית.

לפי הדוח, נתניהו הגיע לבית הלבן מעט לפני השעה 11:00 בבוקר ב־11 בפברואר. הוא התקבל באולם הקבינט הסמוך לחדר הסגלגל, אך שהה בו זמן קצר בלבד וללא טקסים מיוחדים. לאחר מכן הובל במהירות לחדר המצב כדי להשתתף בפגישה סודית במיוחד, שנועדה לשמוע את התוכנית המשותפת שהציעו גורמי הביטחון הישראליים להתמודדות עם המשבר האיראני.

מן הצד הישראלי השתתפו בפגישה ראש המוסד, דוד ברנע, וכן מספר מצומצם של יועציו המדיניים והצבאיים של נתניהו. מן הצד האמריקני השתתפו הנשיא דונלד טראמפ, ראשת סגל הבית הלבן סוזי ויילס, שר החוץ והיועץ לביטחון לאומי מרקו רוביו, שר ההגנה פיט הגסת', יו"ר המטות המשולבים הגנרל דן קיין, ראש סוכנות הביון המרכזית ג'ון רטקליף, חתנו של הנשיא ג'ארד קושנר ושליחו המיוחד סטיב ויטקוף. סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס נעדר מן הפגישה בשל ביקור שערך באזרבייג'ן באותה עת.

בפגישה זו הציג נתניהו סקירה מפורטת של המבצע הצבאי המשותף שהציעו גורמיו, והדגיש כי מטרתו הסופית היא הפלת המשטר האיראני. הוא הסביר כי אחד המרכיבים המרכזיים בתוכנית הוא חיסול מספר רב ככל האפשר של מנהיגים פוליטיים, צבאיים ודתיים באיראן.

נתניהו אף הציג סרטון וידאו שכלל תמונות של אישים פוליטיים שיועדו, לטענתו, להנהיג את איראן לאחר נפילת המשטר. בין השמות שהופיעו בו היה רזא פהלווי, בנו של השאה האיראני המתגורר בוושינגטון.

לפי הדוח, המצגת שיקפה את ביטחונו המוחלט של נתניהו ביכולתה של התוכנית להשמיד בתוך שבועות ספורים את כל המרכיבים הקשורים לתוכנית הטילים הבליסטיים של איראן, ולהחליש את המשטר במידה שלא רק תמנע ממנו לסגור את מצר הורמוז, אלא גם תמנע ממנו לתקוף מדינות שכנות במטרה לפגוע באינטרסים אמריקניים.

עוד נטען כי נתניהו הציג מידע מודיעיני שלפיו המחאות העממיות באיראן יתחדשו במהלך המבצע ולאחריו, וכי מסע הפצצות נרחב באזורים שונים במדינה ילבה מהומות ומעשי מרד, ובכך יסלול את הדרך לאופוזיציה האיראנית להפיל את המשטר.

נתניהו לא שכח לציין כי המבצע הצבאי כולל גם הכשרה וחימוש של לוחמים כורדים-איראנים והעברתם דרך הגבול מעיראק, במטרה לפתוח חזית קרקעית בצפון-מערב איראן. מהלך כזה, לדבריו, יגביר את הלחץ על כוחות המשטר ויזרז את קריסתו.

כאשר כמה מן המשתתפים שאלו על הסיכונים האפשריים של מבצע שעלול להוביל לחיסול המנהיג העליון של איראן, הודה נתניהו כי סיכונים כאלה אכן קיימים, אך טען שהם נמוכים יותר מהסיכונים הכרוכים בהימנעות מהתקיפה או בדחייתה. לדבריו, כל עיכוב יאפשר לאיראן זמן נוסף להאיץ את ייצור הטילים ולחזק את ההגנה על תוכניתה הגרעינית.

המצגת של נתניהו והאופן שבו השיב לשאלות התקבלו באהדה ברורה מצד טראמפ, שהגיב באומרו: "זה נראה טוב מבחינתי". רבים ראו בכך אישור עקרוני לתוכנית המוצעת, ובמקביל הוראה דחופה לקהילת המודיעין האמריקנית להתחיל מיד בהערכתה המקיפה.

תוצאות ההערכה הוצגו כבר למחרת, ב־12 בפברואר 2026, בישיבה נוספת בחדר המצב בבית הלבן. הפעם השתתפו רק בכירים אמריקנים, לצד הנשיא טראמפ וסגנו ואנס, שזה עתה שב מביקורו באזרבייג'ן.

הישיבות נמשכו עד ל־26 בפברואר, אז נערכה הפגישה האחרונה שבה סוכמו כל הדיונים הקודמים והושלמה התוכנית הסופית למבצע המשותף. למבצע ניתן השם "מבצע הזעם האפי". טראמפ אישר אותו מעט לפני השעה ארבע אחר הצהריים באותו יום, והיישום בשטח החל ב־28 בפברואר.

הדוח כלל גם מידע מפורט על עמדותיהם של בכירים פוליטיים וצבאיים אמריקנים ביחס לתוכנית. לחלקם היו הסתייגויות שונות, ובמיוחד מן הרעיון של שינוי המשטר באיראן. ג'ון רטקליף הגדיר רעיון זה כ"מגוחך", ואליו הצטרף גם מרקו רוביו, שכיהן כשר החוץ וכיועץ לביטחון לאומי.

לגנרל דן קיין, יושב ראש המטות המשולבים, היו הסתייגויות בנוגע לאפשרות שהתוכנית תוביל ל"שחיקת הארסנל האמריקני". הוא גם התריע מפני "קשיים חמורים שעלולים להתעורר בהבטחת הביטחון במצר הורמוז".

סטיבן צ'ונג, מנהל התקשורת, הביע דאגה מ"ההשלכות האפשריות של המלחמה על תדמיתו של הנשיא בעיני דעת הקהל".

למרות ההסתייגויות הללו, איש מבעלי התפקידים לא העז להתנגד לתוכנית בגלוי בפני טראמפ. היחיד שעשה זאת במפורש היה סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס, שתיאר את המלחמה נגד איראן כ"רעיון גרוע" מעיקרו. כאשר הבין שהתוכנית עומדת להיות מאושרת, ניסה לפחות לצמצם את היקפה ולקדם "מבצע מוגבל" במקום "מערכה רחבת היקף", אך מאמציו נכשלו.

פיט הגסת', שר ההגנה, היה הבכיר היחיד מבין מקורביו של טראמפ שתמך בהתלהבות במלחמה נגד איראן.

מן האמור לעיל עולה כי נתניהו מילא תפקיד מרכזי בשכנוע טראמפ וממשלו להבטיח את השתתפותה של ארצות הברית במלחמה נגד איראן – מלחמה שלה, לפי הטענה המובאת במאמר, התכונן במשך שנים רבות. המחבר מציין כי נתניהו ניסה לקדם מהלך דומה גם מול נשיאים אמריקנים קודמים – ביל קלינטון, ברק אובמה וג'ו ביידן – אך הצליח בכך רק מול טראמפ.

לטענת המאמר, הצלחתו נבעה בין היתר מן הקשר האישי ההדוק שנרקם ביניהם עוד לפני כניסתו של טראמפ לבית הלבן והעמיק במהלך כהונתו הראשונה. נראה שנתניהו הבין היטב את אישיותו של טראמפ וניסה לשכנעו כי ההיסטוריה תזכור אותו כנשיא האמריקני היחיד שהצליח להשיג את מה שכל קודמיו לא הצליחו במשך כמעט חמישים שנה: הפלת המשטר האסלאמי באיראן והחלפתו במשטר חילוני.

עם זאת, המאמר טוען שאין להמעיט גם במשקלו של גורם נוסף – אמונתו העמוקה של טראמפ בעליונותו של הצבא האמריקני וביכולתו לחולל ניסים. אמונה זו, לפי הכותב, התחזקה עוד יותר לאחר המבצע בוונצואלה, אשר הוביל לשינוי שלטוני מבלי שאף חייל אמריקני נהרג.

כך או כך, מסכם המאמר, התוצאות המאכזבות של המלחמה – שהובילו את טראמפ לחתום על "מזכר הבנות" שקשה להצדיקו בפני הציבור האמריקני – ימשיכו להזכיר לו את חסרונותיו של נתניהו. לכן, אין זה בלתי סביר שטראמפ יפתח תחושת אכזבה עמוקה כלפי נתניהו, שאותו הוא עשוי לראות כמי שסיבך אותו במלחמה ששירתה בעיקר אינטרסים אישיים. תחושה זו, לפי הכותב, עלולה להשפיע על מדיניותו של טראמפ לאורך יתרת כהונתו, וסימנים ראשונים לכך כבר מתחילים להופיע – גם אם באופן מהוסס.