רשת אל-מיאדין ציטטה מקורות מהימנים בחזבאללה הלבנוני שהצהירו כי מה שהאויב הישראלי מנסה לתאר כהישג שטח מיוחד, אינו אלא התקדמות מוגבלת, וזאת לאחר מספר חודשים של לחימה עזה. מקורות אלו הוסיפו כי האויב הציוני בחר במסלול הקצר ביותר והקרוב ביותר לגבול כדי להגיע לנהר הליטני, ומציג זאת כהישג. לפי מקורות אלו בהתנגדות האסלאמית של לבנון, האויב מציג את התקדמותו המוגבלת כהישג, וזאת בהתחשב בחוסר יכולתו להחיל יציבות או לאבטח את כוחותיו באזורים אליהם נכנס.

על סמך זה, המרחק הגאוגרפי בין הגבול שממנו פתח האויב בהתקפתו באזור אצבע הגליל לבין נהר הליטני אינו עולה על 3 קילומטרים, ולצבא הציוני לקח כמעט שלושה חודשים לכבוש כשטמונה כפרים לבנוניים השוכנים לאורך ציר ההתקדמות ולהגיע לנהר הליטני.

מקורות בחזבאללה הבהירו כי מתוך שמונת הכפרים הכבושים, שלושה כפרים נהרסו לחלוטין והיו ריקים מכל נוכחות אזרחית או נוכחות צבאית של ההתנגדות; למרות זאת, במשך שלושה חודשים, הצליחה ההתנגדות להדף את האויב בציר זה והסבה להם אבדות כבדות, חרף פריסת כוחות העילית של צבא הכיבוש.

לפי מקורות אלו, צבא ישראל אימץ בהתקדמותו את מדיניות האדמה החרוכה, הטיל כמות עצומה של אש ופצצות, והרס את כל האזורים העירוניים לאורך נהר הליטני כדי למנוע יצירת בסיס עבור לוחמי ההתנגדות שם. חזבאללה הדגיש כי למרות זאת, כל חיילי האויב בקווי המאסף, עד לעמדות הגבול ומעבר להן, נמצאים תחת אש ההתנגדות, אין להם כל ביטחון ויציבות, ועד עכשיו הם לא הצליחו להתבסס באף נקודה מבחינה טקטית ומבצעית.

המקורות הנזכרים, תוך ציון כי שדה הקרב הוא שדה של משחקי חתול ועכבר (רדיפה ומנוסה), הבהירו כי האויב עדיין לא השיג שליטה על זוטר א-שרקייה או יחמר, ונותר בפאתי הדרומיים של שתי העיירות הללו, וההתנגדות מעורבת בלחימה הירואית בזוטר א-שרקייה וביחמר, ושתי עיירות אלו הן עדיין זירות מבצעיות פעילות.

חזבאללה, בתגובה להמשך תוקפנות הכובשים והניסיונות להתקדם לעבר נהר הליטני, הרחיב את טווח האש שלו והכניס תחת אשו עד לעיר צפת.