העיתונאי האמריקאי השמרן טאקר קרלסון מעורר הדים רבים במספר פרקים של הפודקאסט שהוא מנחה, כאשר הוא מעלה שוב ושוב את הדיון על הקשר בין הנצרות לישראל — סוגיה שבה הדתי והפוליטי מצטלבים, וחושפת מדיניות של “תלות” של הממשל האמריקאי תחת הנשיא דונלד טראמפ, לצד קרע הולך ומעמיק בתוך מחנה תנועת “MAGA” הימנית-לאומנית.
קרלסון, שמציג את עצמו כמגן על הערכים הנוצריים המסורתיים במערב, מסרב בו בזמן להשתמש בדת באופן ישיר כדי להצדיק את מדיניות החוץ האמריקאית והתערבויות צבאיות מחוץ לגבולות המדינה, ומתנגד להשפעתם של לוביסטים פוליטיים ודתיים על מעגלי קבלת ההחלטות.
נאומיו של קרלסון כוללים ביקורת ישירה על הברית ההדוקה והבלתי מותנית בין וושינגטון לתל אביב — ברית שלדבריו הגיעה לשיאה ב“שתיקה האמריקאית” לנוכח הקמפיינים הצבאיים החוזרים של ישראל במזרח התיכון, כולל המלחמה בעזה והחיכוך הצבאי המתמשך בלבנון, וכן הדחיפה להימור על מלחמה מסוכנת ומתישה נגד איראן.
לפי קרלסון, התמיכה של הממשל האמריקאי במדיניות ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו חורגת מעבר לשיתוף פעולה או “שותפות אסטרטגית” בין בעלות ברית, והופכת למה שמתנגדיו מגדירים כתלות מוחלטת ואף “עבדות”, שבה אין מקום להחלטות אמריקאיות עצמאיות המתנגדות למדיניות ישראל.
קרלסון מבסס הערכה זו לפחות על שתי הנחות:
-ההחלטה על מלחמה באיראן הייתה, לדבריו, החלטה ישראלית שהושפעה מרשתות כוח בוושינגטון — ולא החלטה אמריקאית.
-גם הסכם הפסקת האש, ואף “תמרון” ארצות הברית, הם החלטות שמקורן בישראל.
עם זאת, קרלסון אינו פוטר מאחריות את חגורת “הציונות הנוצרית” ואת המעגל המצומצם של אנשי עסקים ולוביסטים בעלי השפעה בתקשורת, המשפיעים על החלטות הבית הלבן ועל “תודעתו של טראמפ”. בין הבולטים שבהם: שון האניטי מרשת פוקס ניוז, בעלי הרשת רוברט מרדוק, המיליארדרית מרים אדלסון — אחת התורמות הגדולות לקמפיין של טראמפ — וכן המגיש מארק לוין, שקרא לתקוף את איראן בנשק גרעיני.
לפי קרלסון, במקום להתמקד בהגנה על האינטרסים הכלכליים של ארצות הברית ואזרחיה, מעניק הנשיא עדיפות למדינה חסרת משאבי טבע, התלויה לחלוטין בתמיכה אמריקאית לניהול מלחמות ממושכות השוחקות את הכלכלה האמריקאית.
זרמים בתוך “MAGA”
לדברי פרשנים, דבריו של קרלסון אינם רק ביקורת על מדיניות הנשיא, אלא משקפים קרע גלוי ההולך ומתפתח בין זרמים בתוך קואליציית “MAGA” הימנית-לאומנית — קואליציה שמבוססת מלכתחילה על עקרונות הסותרים את המדיניות הנוכחית, ובהם:
- “אמריקה תחילה” וזהות לאומית.
- התנגדות למלחמות ממושכות מחוץ לארצות הברית.
- הטלת ספק במימון בלתי מותנה של מלחמות ובעלות ברית.
- קריאה למדיניות בדלנית יותר או “פרגמטית”.
מעבר להאשמות המרומזות בבגידה בקו “MAGA”, מעריכים מומחים כי הקרע הזה עשוי להשפיע גם אלקטורלית לקראת בחירות אמצע הכהונה, לא רק ברמת המועמדויות אלא גם בשיח הבחירות עצמו, במיוחד נוכח התרחבות הספקות לגבי התמיכה הבלתי מסויגת בישראל.
במקביל, הדיונים שמעורר קרלסון נתפסים גם כהשתקפות של קרע נוסף בתוך בסיס דתי בעל השפעה. סוכנות חדשות אמריקאית המתמקדת בענייני דת ציינה כי קיים פער הולך וגדל בתוך הנצרות האוונגליסטית בארצות הברית סביב התמיכה בישראל.
רדיפת נוצרים
בפרקי הפודקאסט שלו מדגיש קרלסון את התרחבות השפעתה של הציונות הנוצרית ואת הניסיון לבסס הצדקה דתית לתמיכה מוחלטת בישראל — חרף ביקורת מצד תיאולוגים על עירוב דת באג’נדות פוליטיות.
בפועל, קרלסון אינו מתמקד רק בשאלת השימוש ב“לגיטימציה דתית”, אלא גם מבליט את סוגיית רדיפת הנוצרים — נושא שלדבריו מוזנח בתקשורת המערבית. במסגרת זו הוא מארח דמויות נוצריות ממוצא פלסטיני ומעלה לדיון:
- הירידה במספר הנוצרים בפלסטין, למשל בבית לחם.
- התנאים החברתיים והפוליטיים שבהם הם חיים.
- תקריות נגד כנסיות ואנשי דת, והגבלות על פעילות מיסיונרית.
בחלק מהקטעים רומז קרלסון כי ישראל נוקטת במדיניות רחבה של אלימות נגד נוצרים, או לפחות אינה מספקת להם הגנה מלאה. הוא גם מותח ביקורת חריפה על מה שהוא מכנה “השתיקה האמריקאית” לגבי הרג נוצרים בעזה, ואף מעלה את האפשרות של היעלמות הנוכחות הנוצרית תחת המדיניות הנוכחית.
באופן כללי, לב טיעונו של קרלסון נשען על הסתייגויות עיקריות משימוש בדת כבסיס לעיצוב היחסים עם ישראל, ובהן:
- הצורך להפריד בין הנצרות כדת מוסרית הקוראת לשלום לבין שימוש בה להצדקת מדיניות חוץ.
- קישור האמונה הנוצרית למדינה אחרת הוא פישוט מסוכן, שעלול להצדיק אלימות, הרג וסבל של עמים.
תדמית שגויה
בדבריו, קרלסון לא רק מטיל ספק, אלא גם מערער על האמונה הרווחת בקרב אוונגליסטים בדבר זיקה אינטרסנטית בין הנצרות האוונגליסטית לישראל, ועל הצגת ישראל כמדינה המגינה על המקומות הקדושים — בעוד שלדבריו המציאות שונה.
לפי ניתוחיו, הסיבה לכך היא התרחבות זרמים אנטי-נוצריים בתוך ישראל, הפועלים להגביל אנשי דת נוצרים ולעיתים אף תוקפים אותם פיזית — אירועים שתועדו על ידי ארגונים כנסייתיים לזכויות אדם — לצד מתיחויות חוזרות בירושלים בין יהודים דתיים לנוצרים.
מאחורי כל אלה, קרלסון מעלה את תיאורו הציני של הנשיא טראמפ את ישוע המשיח באמצעות תמונה שנוצרה על ידי בינה מלאכותית, אשר, לדעתו, סותרת את העובדה שישוע הוא קו אדום עבור נוצרים בארצות הברית וברחבי העולם.
בסופו של דבר, השיח של קרלסון אינו מוגבל לביקורת על מדיניות החוץ האמריקאית; הוא פותח מחדש דיון רחב יותר על הקשר בין דת לפוליטיקה במערב ועל מגבלות השימוש והמניפולציה של דוקטרינה דתית כדי להצדיק עמדות ומדיניות בינלאומיות, בתקופה שבה התנועה השמרנית האמריקאית חווה פילוגים פנימיים הולכים וגדלים.