ניתוח פוליטי המתייחס לכישלון האסטרטגיה הצבאית נגד איראן מדגיש כי המשטר הציוני ניצב מול מערך מצומצם של אפשרויות, שאף אחת מהן אינה מובילה להסרת האיום, וכולן כרוכות בעלויות ובהשלכות הולכות וגוברות.
העיתון "אל-אחבאר" כתב במאמר כי המשטר הציוני מתמודד עם מבוי סתום אסטרטגי מול איראן, מבוי שנוצר לאחר הכישלון בהשגת מטרתו המרכזית- גרירת ארצות הברית לעימות כולל עם איראן.
לפי ניתוח זה, האסטרטגיה של ראש ממשלת המשטר הציוני, בנימין נתניהו, לא מוגבל רק בכניסת ארה״ב למלחמה, אלא התבססה על השגת "קרב סופי" שמטרתו לחסל מן השורש את "האיום" האיראני. אסטרטגיה זו כללה גם ניסיון להשתמש בכלים פוליטיים וביטחוניים כדי ליצור חוסר יציבות פנימית באיראן ולהחליש את מבנה השלטון שלה-מהלך שהיה אמור להוביל לשינוי מאזן הכוחות האזורי לטובת תל אביב.
עם זאת, ההתפתחויות בשטח ובזירה המדינית התנהלו בניגוד להערכות אלו. אף שארצות הברית השתתפה בעימותים בנקודות מסוימות, היא נסוגה מהסלמת המתיחות כאשר איראן רמזה על אפשרות לפגיעה במקורות אנרגיה חיוניים באזור. נסיגה זו נבעה מחשש ממלחמה רחבת היקף, רב-זירתית ובלתי מוגבלת בזמן, שהייתה עלולה לגרור עלויות צבאיות, כלכליות ואסטרטגיות כבדות עבור וושינגטון.
בין היתר, מעמדה הגאופוליטי של מצר הורמוז, כאחד מצווארי הבקבוק החשובים ביותר של אספקת האנרגיה בעולם, מילא תפקיד מכריע בבלימת מגמת הסלמת המתיחות. כל שיבוש אפשרי במעבר זה עלול לגרור השלכות מיידיות על שוקי האנרגיה העולמיים, ולכן הדבר מגביל באופן ישיר את תהליך קבלת ההחלטות של ארצות הברית, ובהתאם לכך גם מצמצם את מרחב הפעולה של המשטר הציוני.
מן הצד השני, איראן, על אף שספגה מכות ראשוניות אשר השפיעו על חלק מיכולותיה המבצעיות, הצליחה באמצעות ספיגת הלחצים ושיקום הדרגתי, לשנות את דפוס העימות לכיוון של מודל התשה. תהליך זה הראה כי ירידה נקודתית בחלק מהיכולות אינה בהכרח מצביעה על שינוי אסטרטגי, אלא יכולה להוות הקדמה לשיקום ברמה יציבה יותר.
על בסיס ניתוח זה, במצב הנוכחי עומדים שלושה תרחישים מרכזיים בפני האזור, שאף אחד מהם אינו רצוי עבור המשטר הציוני.
העיתון "אל-אח׳באר" כותב כי התרחיש הראשון הוא "לחץ משולב", הכולל תקיפות צבאיות מוגבלות לצד המשך והחרפה של הסנקציות. אף שתרחיש זה מוצג כפתרון ביניים, בפועל הוא מעניק לאיראן אפשרות להסתגל לתנאים ואף להפוך את הלחצים לכלי של למידה, שיקום וחיזוק יכולות פנימיות.
לפי הדיווח, התרחיש השני הוא "הסכם חלקי"- הסכם שמשמעותו קבלה עקיפה של מגבלות כוח ארצות הברית בהטלת דרישותיה המקסימליות. הסכם כזה יהפוך את איראן מגורם שיש לבלום באופן מוחלט לשחקן שניתן לקיים עמו אינטראקציה במסגרת מאזן כוחות. מצב זה מדאיג מבחינת תל אביב, שכן הוא עשוי להביא להתבססות מעמדה של איראן, להגברת הלגיטימציה הבינלאומית שלה ולהיווצרות הזדמנות לשיקום יכולותיה.
התרחיש השלישי הוא המשך המצב הקיים או היעדר הכרעה. במקרה זה, לא מתפתחת מלחמה כוללת ולא מושג הסכם סופי, אלא מתקיימת מציאות מתמשכת של התשה בעצימות נמוכה עד בינונית. אף שתרחיש זה מונע מלחמה רחבה, בטווח הארוך הוא מאפשר לאיראן לפתח את כוחה הצבאי, את תוכנית הטילים ואף את התוכנית הגרעינית שלה, ולחזק את נוכחותה האזורית.
"אל-אח׳באר" מוסיף כי הנקודה המרכזית בכל שלושת התרחישים היא גורם הזמן. ככל שמצב זה נמשך ללא הכרעה סופית, כך גדל לאיראן מרחב הזמן לשיקום, לבנייה מחדש ולפיתוח יכולותיה- דבר שמוביל ישירות להעמקת האתגרים הביטחוניים של המשטר הציוני.
לבסוף מדגיש העיתון הלבנוני כי המשוואה המחשבתית בתל אביב משתנה, כך שהשאלה המרכזית כבר אינה "כיצד ניתן לחסל לחלוטין את איום איראן", אלא "כיצד ניתן לנהל את האיום הזה מבלי שיגיע לרמה בלתי נשלטת" — שינוי המעיד על מגבלות משמעותיות באפשרויות האסטרטגיות של המשטר בנסיבות הנוכחיות.