העיתון "הגרדיאן" דיווח על ההתסבכות האסטרטגית בבית הלבן בנוגע למלחמת איראן וכתב כי ממשלת טראמפ עברה ממצעדים של "הכוונה והפחדה" ושל חיסול מנהיגים, אל טקטיקת "חכה וראה". ה"גארדיאן" ציטט דיפלומט אירופי בכיר בוושינגטון שאמר: "אנחנו לא רואים אסטרטגיה ברורה, ואנחנו לא חושבים שיש אסטרטגיה".
המהפכים האחרונים בדרכי ההתמודדות של ארה"ב עם איראן, חשפו יותר מכל דבר אחר מציאות מפתח אחת: וושינגטון לא מתמודדת עם בעיה טקטית, אלא עם כישלון ברמה של הערכות אסטרטגיות. מה שנראה היום כהתסבכות בהתנהגות הבית הלבן, הוא למעשה תוצאה טבעית של הפער בין הציפיות הראשוניות לבין המציאות בשטח; פער שעם הזמן הלך והעמיק, וכעת מתבטא בתנודות, ספקות וחוסר בהירות.
בתחילת הדרך, ארה"ב נכנסה לשדה הקרב תוך הסתמכות על מודל מוכר; מודל שהיה בשימוש במקרים כמו עיראק או כמה משברים אזוריים אחרים: הפעלת לחץ כלכלי מרבי, איום צבאי ואם צריך, פגיעות מוגבלות לשם שינוי התנהגות הצד השני. מסגרת זו הייתה מבוססת על ההנחה שגם איראן, כמו כמה שחקנים אחרים, תחת שילוב של לחץ כלכלי ואיום ביטחוני, תנוע בסופו של דבר לכיוון פשרה מתוך חולשה. אולם מה שקרה בפועל לא רק שלא התממשה הנחה זו, אלא התפתח תהליך הפוך.
המציאות בשטח הראתה כי איראן הצליחה ליצור סוג של חוסן מבני תחת הלחץ הכלכלי; חוסן שלא רק מבוסס על סבלנות, אלא גם על הסתגלות פעילה למגבלות ואף ניצול שלהן לשם הגדרת מחדש של המצב שלה. גם ברמה הצבאית, המשוואה התפתחה כך שכל פעולה ישירה מצד ארה"ב לוותה בסיכונים הולכים וגדלים ובלתי צפויים. במילים אחרות, העלויות הפוטנציאליות של פעולה צבאית הוערכו הרבה יותר גבוה מהתועלת הצפויה ממנה; מצב שבעצם סגר את ידו של וושינגטון להמשך הדרך האגרסיבי.
בתנאים אלה, המעבר מהתפיסה של "הכוונה והפחדה" ל"תסכים וראה" לא היה בחירה אסטרטגית מעמדת כוח, אלא נסיגה הדרגתית מול המציאות המוכתבת. שינוי זה, יותר מאשר הצגת בגרות או שינוי מושכל במדיניות, הוא סימן לחוסר יכולת להמשיך בדרך הקודמת. כאשר אסטרטגיה בשדה הקרב לא מצליחה, התחליף שלה לרוב אינו תוכנית מדויקת ומעוצבת מראש, אלא סוג של השעיה והמתנה; מצב שמורגש בבירור בהתנהגות ארה"ב כיום.
אחד הסימנים המרכזיים לתסבוכת הזו הוא חוסר ההתאמה בין הרמות השונות של קבלת ההחלטות בארה"ב. מצד אחד, כמה כוחות ממשיכים להדגיש את הצורך בשמירה על הלחץ ואפילו בהחמרתו; מצד שני, המציאות הכלכלית והביטחונית דוחפת את הבית הלבן לכיוון זהירות רבה יותר. הדואליות הזו לא רק נראית בדיבורים הרשמיים, אלא גם בפעולות המעורבות: איומים שלא מתבצעים, דד-ליינים שנדחים, ויוזמות שנזנחות באמצע.
אבל השורש המרכזי של מצב זה טמון בשגיאה יסודית אחת: חוסר יכולת בהבנת טבע הכוח של איראן. מקבלי ההחלטות בארה"ב פעמים רבות ניתחו את איראן דרך מודלים קלאסיים של כוח; מודלים שמתמקדים במדדים מסורתיים כמו כלכלה, כוח צבאי קונבנציונלי ותלות בינלאומית. בעוד שחלק מרכזי מכוח איראן נמצא בתחומים שלא ניתן למדוד בקלות במסגרת זו: רשתות השפעה אזוריות, יכולות לא סימטריות ויכולת ניהול משברים בתנאי לחץ.
ההבנה המוטעית הזו גרמה לכך שארה"ב העריכה את עלויות ההתנגשות כפחות מהמציאות. ההנחה הראשונית הייתה שעם עליית הלחץ, איראן תגיע לנקודה שבה יהיה לה בלתי אפשרי להמשיך בדרך זו. אך מה שקרה היה ההפך: ככל שהלחץ גדל, איראן פתחה יותר כלים לפעולה פעילה והרחיבה את תחום ההתמודדות לאזורים שקשה יותר לנהל עבור ארה"ב. התוצאה הייתה יצירת איזון חדש; איזון שבו עליונות ארה"ב הוטלה בספק ונתנה מקום לאיזון יקר.
בזמן הזה, התפקיד של הזמן גם כן חשוב. בניגוד להנחה הראשונית של וושינגטון, הזמן לא פעל כגורם שוחק נגד איראן; למעשה, במקרים מסוימים, הוא פעל לטובתה של טהראן. ככל שהמשבר התארך, לחצי כלכלה עולמיים, הפרעות בשוקי האנרגיה והגברת הדאגות הביטחוניות, הפכו לגורמים שהחלו להפעיל לחץ גם על ארה"ב. במילים אחרות, הכלים שעתידים היו להחליש את איראן, בתהליך הפוך, החלו להטיל חלק מעלותם על וושינגטון.
בתנאים כאלה, "סבלנות אסטרטגית" הפכה יותר מאשר בחירה פעילה, לנחיצות כפויה. ארה"ב נאלצה להוריד את קצב ההתפתחויות, להתרחק מפעולות מסוכנות ולהתפלל שהמצב בעתיד יתפנה לטובתה. אך תקווה זו, ללא תוכנית ברורה, יותר נראית כהשהיית המשבר מאשר פתרונו. השהיית קבלת ההחלטות, למרות שיכולה למנוע החמרה בטווח הקצר, תוביל בטווח הארוך לירידת האמינות ולהפחתת כוח ההרתעה.
מצד שני, מצב זה גרם לתוצאות משמעותיות לגבי מעמדה הבינלאומי של ארה"ב. בעלי בריתה של וושינגטון, שציפו לראות אסטרטגיה ברורה וניתנת לחיזוי, כעת עומדים בפני מדיניות שמרמזת על תגובה לא יציבה. זה לא רק הפחית את אמונם, אלא גם הוביל את חלקם לבחון מחדש את חישוביהם.
מנגד, איראן הצליחה לנצל את המרחב הלא ברור הזה לטובתה. במצב שבו היריב נמצא בספקות ובתנודות, האפשרות למהלך יזום ועצמאי גדלה. איראן בשילוב של סבלנות, גמישות ופעולות מחושבות הצליחה לא רק לנהל את הלחצים, אלא גם לשנות חלק מהכללים. שינוי זה מצביע על כך שהמשוואה כבר לא חד-כיוונית.
בסופו של דבר, מה שנראה היום כתסבוכת אסטרטגית של ארה"ב מול איראן הוא תוצאה של תהליך מורכב ורב-שלבי. התסבוכת הזו, נוצרה מתוך כישלון בהערכות ובחוסר הצלחה בשדה הקרב, וכעת היא הפכה לגורם שמשפיע על הדרך קדימה. כל עוד הפער הזה בין הציפיות והמציאות לא יתוקן, קשה לראות כיצד וושינגטון תוכל להגיע לאסטרטגיה יציבה ומאורגנת.
פשטות, הבעיה של ארה"ב מול איראן אינה בהעדר כלים, אלא בחוסר ההבנה כיצד ליישם את הכלים האלה בסביבה מורכבת, וכאשר ההבנה הזו לא תשתנה, כל אסטרטגיה, גם אם נראית חזקה, תסיים באותו הגורל שבו אנו עדים היום: תנודות, ספקות ולבסוף, נסיגה בעטיפה של "סבלנות" ו"ציפייה".