דיוויד אי רוזנברג, אנליסט בכיר בפוריין פוליסי, כתב במאמר כי מלחמה במספר חזיתות הפעילה לחץ כבד על הצבא, הכלכלה והיחסים של ישראל עם ארצות הברית.

לדבריו, כאשר התקיפה של ארצות הברית וישראל על איראן החלה ב-28 בפברואר, ישראל נראתה בדיוק כמו אותה מעצמה אזורית שבנימין נתניהו תיאר. באותה עת היו מעט סיבות לפקפק בכך. לאחר שנתיים וחצי של מלחמות, ישראל נכנסה לעימות שנתניהו הציג כ"מלחמה שתסיים את כל המלחמות" – מכה אחרונה שנועדה לחסל את האיום הגרעיני והטילי של איראן.

לדברי האנליסט, שישה שבועות לאחר מכן, היעדים שנתניהו וטראמפ קבעו בתחילת המבצע עדיין לא הושגו: המשטר עדיין בשלטון, מחזיק אורניום מועשר ושומר על מלאי גדול של טילים בליסטיים וכטב"מים. חשוב מכל, איראן הראתה כי היא מסוגלת לסגור את מצר הורמוז. במקביל, חיזבאללה נלחם טוב בהרבה ממה שישראל ציפתה ואינו מגלה כל נכונות להתפרק מנשקו.

רוזנברג שואל: האם המלחמה הזו החלישה את ישראל או חיזקה אותה? זוהי שאלה קריטית, שכן בעוד נתניהו מציג את מלחמת איראן כניצחון גדול, הוא גם טוען כי הקרב עדיין לא הסתיים. בשבוע שעבר, בתגובה להפסקת האש שעליה הכריז טראמפ, אמר:
"עדיין יש לנו מטרות שצריך להשלים, ואו שנשיג אותן באמצעות הסכם או באמצעות חידוש הלחימה... האצבע שלנו על ההדק."

שלושת יסודות הכוח של ישראל – כולם נשחקים

לדברי האנליסט, עוצמתה של ישראל מבוססת למעשה על שלושה יסודות: כוח צבאי גולמי, יכולת כלכלית, ואוכלוסייה המסוגלת לתמוך במלחמות יקרות ובלתי נגמרות – וכן הברית עם ארצות הברית. רוזנברג כותב כי נתניהו מיצה את המשאבים הללו כמעט עד קצה גבול היכולת, ונראה שהוא מתכוון להמשיך ולנצלם אף יותר.

ברמה הטקטית, צבא ישראל השיג הישגים מרשימים מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, אך הישגים אלו הושגו במחיר כבד של נשק, כוח אדם וכסף. בנק ישראל העריך כי עוד לפני תחילת המלחמה הנוכחית עם איראן וחיזבאללה, המלחמות הקודמות עלו כ-116 מיליארד דולר לכלכלה הישראלית, שגודלה כ-660 מיליארד דולר. עלות המלחמה הנוכחית עם איראן שנויה במחלוקת, אך ההערכות נעות בין 11 ל-18 מיליארד דולר.

גם אם הפעולות באיראן ובלבנון יסתיימו בקרוב, העלויות הצבאיות של ישראל יישארו גבוהות. הצבא ממשיך להציב כוחות במחצית מרצועת עזה ובחלקים נרחבים מדרום סוריה. כוחות נוספים נשלחו לגדה המערבית כדי להגן על עשרות התנחלויות חדשות. נתניהו הסכים בחוסר רצון למו״מ עם לבנון, אך במקביל דיבר על הקמת "אזור ביטחון" בדרום לבנון – מהלך שידרוש כוחות קרקע נוספים. הוא לא הראה כל רצון לסגת משום מקום, ואף אמר בחודש שעבר:
"שינינו את תפיסת הביטחון שלנו. עכשיו אנחנו אלה שתוקפים, אנחנו היוזמים, ואנחנו אלה שמפתיעים את אויבינו."

ממשלת ישראל מתייחסת לצבא כאילו משאביו בלתי מוגבלים, ודורשת ממנו שוב ושוב לצאת למתקפות חדשות ולכיבושים ממושכים. עם זאת, היא לא נקטה צעדים כדי לספק כוח אדם מספיק למשימות אלו. חוקים להארכת שירות חובה או לביטול הפטור לחרדים טרם אושרו. חיילי מילואים מגויסים לתקופות ארוכות במיוחד כדי לפצות על המחסור. לפי דיווחים, הרמטכ״ל הרצי הלוי הזהיר בחודש שעבר את שרי הממשלה כי הצבא, הסובל ממחסור של כ-15 אלף חיילים, "עלול לקרוס מבפנים".

הכלכלה: עמידות – אך תחת לחץ גובר

לדברי רוזנברג, ב-20 השנים האחרונות הכלכלה הישראלית הראתה עמידות מרשימה מול מלחמות חוזרות. גם המלחמות האחרונות לא היו שונות. התוצר המקומי הגולמי ירד בחודשים שלאחר מבצע "טופאן אל-אקצא" ובמהלך המלחמה בת 12 הימים עם איראן ביוני האחרון, אך בכל פעם הפעילות הכלכלית התאוששה במהירות, והכלכלה המשיכה לצמוח – למרות העלייה בהוצאות הביטחון.

חלק מהעמידות נובע מכך שעסקים ועובדים ישראלים התרגלו למצבי מלחמה ופיתחו מנגנוני הסתגלות. גורם חשוב נוסף הוא שמדיניות הממשלה שמרה על נכסים במצב טוב, גירעון נמוך יחסית והפחתת יחס החוב לתוצר. גם הסיוע האמריקאי, שהגיע לכ-22 מיליארד דולר מאז תחילת המלחמה בעזה, הקל על הנטל הכלכלי. לישראל יש יכולת לממן את המלחמות.

אולם מדיניות נתניהו מעמידה עמידות זו במבחן. כדי לממן את העלויות העצומות, הממשלה נמנעת בדרך כלל מהעלאת מיסים או מקיצוצים משמעותיים בהוצאות האזרחיות. אמנם הדבר תומך בצמיחה, אך גם הביא לעלייה בחוב הציבורי – מ-60% מהתוצר לפני מלחמת עזה ל-70.5% הצפויים עד סוף 2026.

רמת חוב זו עדיין אינה מסוכנת, אך נתניהו ממשיך להגדיל את תקציב הביטחון. הוא מתכנן להוסיף 116 מיליארד דולר נוספים בעשור הקרוב – מה שיביא להוצאה ביטחונית של כ-6% מהתוצר. רמה זו תפעיל לחץ כבד על הכלכלה, באמצעות הגדלת חוב, העלאת מיסים או קיצוץ בהוצאות אזרחיות.

ארצות הברית: ירידה בפופולריות ושינוי מגמות

מתקפת חמאס ב-2023 הובילה את ארצות הברית להעניק לישראל תמיכה צבאית, פיננסית ודיפלומטית חסרת תקדים. התקיפה המשותפת על איראן העלתה לכאורה את התמיכה לרמה חדשה. אולם רוזנברג כותב כי ייתכן שמדובר דווקא בנקודת השיא של היחסים בין המדינות.

מלחמת איראן פגעה בטראמפ מבחינה פוליטית בתקופה רגישה שלפני בחירות האמצע בנובמבר. אין סימן שטראמפ התרחק מנתניהו, אך ראש ממשלת ישראל עלול להיות מוצג כאחראי למלחמה כושלת.

דיווח בניו יורק טיימס על האופן שבו נתניהו שכנע את טראמפ לצאת למלחמה ולהחליף את המשטר עשוי להיות תחילתו של תהליך כזה. אם כן, יכולתה של ישראל להשפיע על מדיניות וושינגטון – במיוחד בתחום הצבאי – תיחלש.

טראמפ יעזוב את השלטון ב-2029, אך הבעיות של ישראל בארצות הברית עמוקות יותר מנשיא אחד. המלחמה בעזה פגעה קשות בתדמיתה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית, והמלחמה באיראן מחמירה זאת.

סקר ממרץ של מרכז פיו הראה כי 60% מהאמריקאים מחזיקים בדעה שלילית על ישראל, לעומת כ-42% ב-2022. הבעיה חריפה יותר בקרב דמוקרטים, אך גם בקרב רפובליקנים ניכרת מגמה דומה – 57% מבני 18–49 תומכי המפלגה מחזיקים בדעה שלילית.

דמויות בולטות בתנועת "להחזיר את אמריקה לגדולתה" (MAGA) טוענות כי נתניהו הטעה את טראמפ לצאת למלחמה שהייתה בעיקר לטובת ישראל. מתנגדי המלחמה במחנה זה עדיין מיעוט, אך קולם חזק, ואם ההשלכות הכלכליות והפוליטיות יחריפו – כוחם עשוי לגדול.

עתיד לא ברור של מלחמות בלתי נגמרות

רוזנברג מסכם כי העליונות הצבאית של ישראל לא הצליחה להכניע את אויביה. ישראל ניצבת בפני עתיד לא ברור של מלחמות מתמשכות, עם משאבים הולכים ופוחתים וללא תמיכה מלאה מצד בעלת בריתה האמריקאית. ובזמן שכל מרכיבי הכוח שלה נעשים שבריריים יותר, נתניהו מתנהג כאילו דבר לא השתנה מאז היום הראשון.