סקירה של ההיסטוריה של המבצעים המיוחדים של ארצות הברית מראה כי התחום הזה, בניגוד לדימוי התקשורתי, לא היה חף מכישלונות משמעותיים. דוגמה בולטת לכך היא המבצע במוגדישו, סומליה; שם פעלו כוחות אמריקאיים -מהמרינס ועד יחידת דלתא פורס -כדי לעצור אחד ממנהיגי הקבוצות החמושות. המבצע הידרדר לעימות רחב, שבמהלכו הופלו שני מסוקי בלאקהוק באש RPG ונפלו.
עוצמת הקרבות הייתה כה גדולה, עד שבסופו של דבר נאלצו כוחות שמירת השלום של האו״ם (כולל כוחות פקיסטניים) להתערב כדי לחלץ את הכוחות האמריקאיים! לארצות הברית נגרמו אבדות משמעותיות, ופרסום תמונות של גרירת גופות חיילים אמריקאים ברחובות היווה פגיעה קשה ביוקרה הצבאית והתקשורתית שלה.
עוד קודם לכן, מבצע טאבס היווה דוגמה נוספת לכישלון משמעותי במבצע מיוחד, אשר נדון רבות. מקרים אלו מראים כי מה שמוצג כ״מבצעים מיוחדים״ מצד ארצות הברית, אינו בהכרח מצליח באותה מידה בשטח.
למעשה, מבצעים מסוג זה נוטים להצליח יותר כאשר התנאים מתוכננים ומעוצבים מראש באופן מלא — כמו בתרחישים המתבצעים במדינות מסוימות תוך תיאום רחב וסיכון נמוך. אך בתנאים אמיתיים ומורכבים, התוצאות שונות.
בהקשר זה, על פי דיווחים שפורסמו ממקורות אמריקאיים, כבר בימים הראשונים של העימות הושמד מטוס קרב (F-18) ומסוק נוסף נפגע — דבר המעיד על אתגרים מבצעיים כבר בשלבים הראשוניים. גם באירוע האחרון, הטענה לתקלה טכנית במסוק של מבצע מיוחד והצורך במבצע חילוץ משני מעלים מחדש את השאלה עד כמה רמת המוכנות המבצעית של יחידות אלו תואמת את הדימוי המוצג.
באופן כללי, קיים פער בין הציפיות מיחידות כמו דלתא פורס, הכוחות המיוחדים של חיל הים ויחידות ייעודיות של חיל האוויר האמריקאי — שאמונות על משימות כמו חילוץ טייסים שהופלו — לבין הביצועים שנצפו בפועל. זאת, בעוד שכוחות אלו עדיין לא התמודדו ישירות עם יחידות מיוחדות של איראן, והעימותים היו בעיקר מול יחידות קונבנציונליות.
נקודה חשובה נוספת היא שבמבנה הכוחות המזוינים של איראן, מבצעי ״נגד הליבּורן״ (התמודדות עם הנחתת כוחות מהאוויר וחדירה מוסקת) נחשבים לעקרון יסוד בהכשרה ובאימונים. סוג זה של מבצעים מתורגל לא רק ביחידות מיוחדות, אלא גם ברבות מהיחידות הקרקעיות — הן בצבא והן במשמרות המהפכה — ומהווה חלק מהכשירות הבסיסית של הכוחות.
בסופו של דבר, ההתפתחויות הללו מזכירות עיקרון מרכזי:
העוצמה האמיתית של כל כוח צבאי נבחנת לא במצגות, בתכנונים או בדימויים תקשורתיים — אלא בשדה הקרב האמיתי. הפער בין ״התדמית״ לבין ״המציאות המבצעית״ הוא המקום שבו מתבררת היכולת האמיתית — ומה שנראה עד כה מצביע על כך שביצועי חלק מהיחידות הללו אינם תואמים במלואם את הציפיות.