העיתון "ג'ואיש כרוניקל" היוצא לאור בלונדון מעלה את השאלה האם עמדות קיצוניות בנושאים פנים-אמריקאיים מאפשרות למועמדים או לאנשי ציבור בעלי דעות מטרידות על ישראל או יהודים לצבור תאוצה בקרב מצביעים רפובליקנים.

להלן: המאמר המלא, מתורגם לעברית

בחירות דמוקרטיות מייצרות לעתים קרובות פרדוקס מוכר: מועמדים בעלי עמדות קיצוניות בנושאים מסוימים יכולים לצבור תמיכה רחבה משום שהמצביעים מגיבים בצורה חזקה יותר למסר שונה, בעל תהודה רגשית רבה יותר.

אמריקאים רגילים לראות דינמיקה זו בשמאל הפוליטי, שם נושאים כמו סבירות או צדק חברתי יכולים לגבור על עוינותו של מועמד כלפי ישראל.

אבל כעת עולה שאלה מטרידה יותר מימין: האם אותו מנגנון יכול לאפשר למועמדים או לאנשי ציבור בעלי דעות מטרידות על ישראל או יהודים לצבור תאוצה בקרב מצביעים רפובליקנים?

הסקר האחרון שלנו בקרב 561 רפובליקנים, בעלי איזון גיל ומגדר, שנערך ב-21 וב-22 בינואר, עם מרווח טעות של ±4%, ביקש לבחון את המתח הזה בדיוק.

הפופולריות של טאקר קרלסון שימשה כברומטר לדעת הקהל הרפובליקנית.

קרלסון הוא מקרה שימושי משום שהוא הפך מדמות תקשורתית שמרנית בולטת לדמות שנויה במחלוקת, הנתפסת באופן נרחב כלא תומכת בישראל, ולדברי משקיפים רבים, כמקדם או תומך ברטוריקה אנטישמית. למרות זאת, הוא נותר פופולרי מאוד בקרב מצביעים רפובליקנים.

ממצא מרכזי אחד: פער דורותי ברור

בכל מדגם המחקר, מצאנו כי למעלה מ-45% מהנשאלים האמינו שקרלסון צפוי להתמודד על משרה לאומית, ומעל 48% אמרו שיצביעו עבורו אם יעשה זאת. התמיכה הייתה גבוהה משמעותית בקרב רפובליקנים מתחת לגיל 44: למעלה מ-55% ראו בו מועמד סביר, ומעל 58% אמרו שסביר להניח שיצביעו עבורו.

בקרב רפובליקנים בני 45 ומעלה, ההתלהבות צנחה, כאשר רק 38% האמינו שהוא יתמודד, בעוד 41% אמרו שיצביעו עבורו.

בקיצור, פוטנציאל המשיכה הפוליטית של קרלסון חזק בהרבה בקרב רפובליקנים צעירים יותר. הממצאים שלנו אינם אנומליה; נתונים אחרים, ובמיוחד מחקר שנערך לאחרונה על ידי מכון המחקר מנהטן, מראים תוצאות דומות.

במבט ראשון, ניתן לפרש נתונים אלה כעדות לעלייה בסנטימנט אנטי-ישראלי בקרב הבסיס הרפובליקני. עם זאת, הנתונים שלנו מצביעים על מציאות מורכבת ומורכבת יותר.

באופן מפתיע אולי, תמיכתו של קרלסון אינה מתורגמת אוטומטית לעוינות כלפי ישראל. שתי קבוצות הגיל מראות תמיכה חזקה בישראל ודעות חיוביות באופן כללי כלפי יהודים, אם כי רפובליקנים צעירים תומכים פחות באופן משמעותי מאשר עמיתיהם המבוגרים.

כאשר נשאלו על חשיבותן של סוגיות שונות במדיניות חוץ, 55% מהרפובליקנים הצעירים דירגו את תמיכתם בישראל כ"חשובה מאוד" או "חשובה ביותר", בהשוואה ל-69% מבני 45 ומעלה.

פער זה משמעותי, אך אינו מצביע על התנגדות גלויה. במקום זאת, עבור רפובליקנים צעירים יותר, נראה כי ישראל תופסת רמת עדיפות דומה לנושאי מדיניות חוץ אחרים, במקום להתבלט כנושא חשוב במיוחד. הדבר מצביע על שינוי דורי רחב יותר באופן שבו מתחייבות בינלאומיות מתעדפות, ולאו דווקא דחייה מוחלטת של ישראל.

האינדיקציה המדאיגה ביותר מגיעה כאשר נשאלים המשתתפים האם קבוצות מסוימות מהוות איום על "אורח החיים האמריקאי".

באשר למהגרים ומוסלמים, הפרשי הגילאים היו מינימליים, כאשר רוב שתי הקבוצות הביעו דאגה מתונה לפחות.

עם זאת, באשר ליהודים, פער הדורות היה בולט יותר. הסקר הראה כי 45% מהרפובליקנים מתחת לגיל 44 הביעו דאגה משמעותית, בהשוואה ל-23% בלבד בקרב בני 45 ומעלה.

בעוד שיהודים עדיין נתפסים כפחות מאיימים מקבוצות אחרות, אין להתעלם מהעובדה שכמעט מחצית מהרפובליקנים הצעירים הביעו רמת דאגה זו. הדבר מצביע על רגישות גוברת לנרטיבים המתארים יהודים כבעיה חברתית, אפילו בקרב מצביעים שאינם רואים עצמם אנטישמים.

כיצד ניתן ליישב את הממצאים הללו?

כיצד תמיכה חזקה בישראל יכולה להתקיים יחד עם נכונות חזקה לתמוך בדמות המקושרת לרטוריקה אנטי-ישראלית?

התשובה טמונה בפסיכולוגיה פוליטית. מצביעים לעיתים קרובות נותנים עדיפות למסר הכללי של מועמד, לטון או לזהותו על פני עמדות המדיניות הספציפיות שלהם.

מנגנונים מתועדים היטב, כגון חשיבה מכוונת, אפקט ההילה והסקת רגשות, מאפשרים לאנשים להתמקד במה שהם אוהבים במועמד תוך כדי שהם מזלזלים או מצדיקים היבטים שהם מוצאים מטרידים.

עבור חלק, ההילה של מועמד זורחת כל כך עד שהיא מסנוורת את הצופים לכל שלילי. ישראל הופכת לחסרת חשיבות, אפילו לא רלוונטית, בקבלת החלטות פוליטיות, במיוחד עבור צעירים אמריקאים.

זוהי האזהרה המרכזית של המחקר שלנו. הסכנה העיקרית לישראל ולקהילות היהודיות עשויה לא להיות קריסה מיידית של התמיכה הרפובליקנית, אלא שחיקה הדרגתית של תפקידה של ישראל כנושא פוליטי קריטי.

אם סוגיית ישראל לא תהווה עוד מכשול למועמדות - כלומר, אם הבוחרים יהיו מוכנים להתעלם ממנה - מועמדים בעלי עמדות עוינות או קיצוניות יוכלו להתקדם מבלי לשלם מחיר פוליטי.

ראינו דינמיקה זו במקומות אחרים, שבהם דעות שנחשבו בעבר כפסולות דועכות בתוך הרטוריקה הפופוליסטית (כפי שנראה בקמפיין "היכולת להרשות לעצמם" של זהראן ממדאני).

עבור ישראל וקהילות יהודיות באמריקה, ההשלכות ברורות. לא מספיק עוד לשאול באופן כללי האם "רוב הרפובליקנים תומכים בישראל". השאלה החשובה יותר היא האם תמיכה זו חזקה מספיק כדי להשפיע על התנהגות הבוחרים כאשר הם מתמודדים עם דמות פופוליסטית מושכת המציעה דרך ביניים: מאבק תרבותי פנימי לעומת אדישות או עוינות כלפי ישראל.

הממצאים שלנו מצביעים גם על לקח אסטרטגי. מחקרים מראים שמועמדים מושכים אך פגומים יכולים לאבד אמינות כאשר תכונה שלילית אחת מודגשת שוב ושוב ובבוטות - תופעה המכונה "אפקט המאה".

אין פירוש הדבר התקפות פזיזות או רצח אופי. פירוש הדבר בדיקה כנה, ממוקדת ומתמשכת שחושפת את ההשלכות האמיתיות של דעותיו של מועמד. אלו המודאגים לגבי עתיד יחסי ארה"ב-ישראל עשויים להידרש להתעמת עם דמויות בולטות מוקדם וישיר, לפני שרושם חיובי יתבסס.

ישנן חדשות טובות בנתונים שלנו. התמיכה הרפובליקנית בישראל לא קרסה, והרפובליקנים הצעירים אינם אנטי-ישראליים או אנטישמיים באופן אחיד. אבל ישנן גם חדשות רעות. המנגנון הפסיכולוגי המאפשר לבוחרים להתעלם מעמדות מטרידות אכן פועל, ונראה שהוא חזק אף יותר בקרב הדור הצעיר.

השאלה המכרעת אינה האם ישראל עדיין חשובה לבוחרים הרפובליקנים באופן עקרוני, אלא האם היא תעשה שינוי מספיק כשיגיע הזמן להחליט. המשימה היא לעבור מאופטימיות יתר לעימות אמיתי.