עם סיום ביקורו הנוכחי בוושינגטון, מסיים נתניהו את פגישתו השביעית, השישית על אדמת ארה"ב, עם הנשיא האמריקאי טראמפ מאז כניסתו של האחרון לתפקידו לפני שנה בדיוק.
הפגישה האחרונה, כפי שציינו כמה כלי תקשורת עבריים, הייתה "יוצאת הדופן ביותר" בין השניים. למרות הצמצום בנוכחות התקשורתית והניסיון ליצור רושם של פערים בעמדות הצדדים כלפי חוץ, האווירה בחדרים הסגורים הייתה הפוכה לחלוטין. הפגישה תוארה, שוב לפי התקשורת העברית, כעוד פגישה של "קבינט המלחמה".
מנקודת מבטם של הישראלים, היעדר הסיקור התקשורתי מעיד שטראמפ ונתניהו אינם מעוניינים לחשוף בפומבי שום חילוקי דעות, אם ישנם, ואולי אף צמצמו בכוונה את הסיקור התקשורתי של הביקור למינימום, כדי שלא ייווצר רושם מוטעה ש"ישראל" היא המכוונת את צעדיה של ארצות הברית ביחס להחלטות אמריקאיות אפשריות. בדומה לכך, נראה שהבית הלבן זקוק לאסטרטגיה זהירה ולא לצעדים נמהרים, במיוחד שטראמפ בוחן את צעדיו ומבחר את מילותיו בזהירות.
ראוי לציין שהישראלים השתכנעו, לאור הפגישה, שמתקפה אמריקאית נגד איראן אינה שאלה של "האם" אלא של "מתי", ושלאיראן יש שתי ברירות בלבד; או לקבל את התנאים הישראליים-אמריקאיים (גרעין, בליסטי ושלוחים) או מלחמה.
ההסכמה בין הצדדים, לפי הערכת הישראלים גם כן, נראית בלתי אפשרית לחלוטין, האיראנים להוטים לעימות, וחשוב מכך, אינם מוכנים לוותר על שום ויתור משמעותי בסוגיות שנתניהו דורש לכלול בהסכם.
ומנגד, נראה שהסכם שאינו מגביל את הטילים או את ההתערבות האיראנית באזור, לא יהיה מקובל על "ישראל", כיוון שהוא ישלול ממנה את חופש הפעולה הצבאי נגד איראן בעתיד, גם אם ה"איום" האיראני יגיע לרמות ממשיות נגד "ישראל".
ההערכה היא ש"ישראל" לא תעז להפר את השקט ו"השלום האזורי" שטראמפ עשוי להכריז עליו, אם יחתום על הסכם עם טהראן. ניתן להניח שזה יישאר נכון גם אם יהיו מנהיגים שונים ב"תל אביב" ובוושינגטון בעתיד; לאחר שארה"ב תחתום על הסכם עם איראן, "ישראל" לא תוכל לעשות הרבה.
ולמרות שנתניהו לא הסתיר את הספקנות הכללית שלו לגבי האפשרות להגיע להסכם כלשהו עם איראן, הוא, כמו תמיד, מהמר שהיחסים ההדוקים שקושרים את טראמפ ל"ישראל", ולו אישית, יכפיפו כל הסכם עם איראן ל"אלמנטים החשובים למדינת ישראל"; לא רק הסוגיה הגרעינית, אלא גם הטילים הבליסטיים ושלוחי איראן באזור.
נתניהו שיבח את טראמפ בתור "ידיד גדול של מדינת ישראל, נשיא ייחודי במינו", דבר שהתלכד גם עם מה שטראמפ עצמו אישר בסיום פגישתו עם נתניהו. הוא כתב בחשבונו הרשמי ברשת "Truth": "בדיוק סיימתי את פגישתי עם ראש ממשלת ישראל נתניהו והצוות שלו, זו הייתה פגישה פורייה ביותר, והיחסים המצוינים בין שתי מדינותינו נמשכים".
ובחזרה לפגישות החוזרות של השניים, וכפי שהקדמנו, זוהי הפגישה השביעית ביניהם מאז שובו של הנשיא האמריקאי לבית הלבן: חמש מהן התקיימו בוושינגטון, אחת במעונו הרשמי, ואחת ב"ישראל", כאשר טראמפ נשא נאום בכנסת ישראל לציון כניסתה לתוקף של הפסקת האש בעזה ושחרור האסירים הישראלים.
וכמו בכל פעם, נתניהו יצא הפעם לדבר על כך שהפגישות החוזרות הללו בתקופה קצרה של כהונת טראמפ, משקפות את עומק היחסים ה"הדוקים והייחודיים" שקושרים אותו אישית לנשיא טראמפ, ואת יחסי "מדינת ישראל" עם ארצות הברית בכלל, יחסים ש"לא היה להם תקדים בתולדות ישראל".
מתוך הכרתו של נתניהו שיחסים אלו הם "נכס יקר ערך" שארה"ב, או אף אחד מנשיאיה, לא יכולה לוותר עליו, משקפת התמונה הפוליטית הנוכחית, כמו גם סבבי הפגישות הקודמים, קריאה ישראלית כללית הרואה ביחסים עם וושינגטון יחסים שאינם חפים מפערים, אך יחד עם זאת אינם שקועים במחלוקת, אלא מצויים באזור ביניים הנוטה לצמצם את הפערים בין הצדדים באמצעות פגישות ישירות ברמת הנשיאים, כאשר סוגיות איראן ועזה ניצבות בראש הדיון המתמשך בין הצדדים.
ולמרות פערי ההשקפות סביב תיקי האזור; ביניהם נוסחת סיום המלחמה ברצועה והסדרי היום שאחרי, איום חיזבאללה, החשש הישראלי מסוריה והאיום האיראני; קיימת הכרה משותפת ברגישות האיזון בין הצרכים הביטחוניים הישראלים לשיקולים הפוליטיים והכלכליים האמריקאיים.
והשורה התחתונה היא שהיחסים האמריקאיים-ישראליים כפופים למפגשים אסטרטגיים קבועים, אך הם אינם חפים ממחלוקות טקטיות. פגישות ישירות מהוות מנגנון מרכזי לכיול מחדש של סדרי עדיפויות ולצמצום פערי הערכה, בעוד שאיראן ועזה נותרות, בטווח הנראה לעין, מוקד מבחן אמיתי לגבולות ההבנה בין הצדדים בשלב הבא.
"הישגי ישראל", בתמיכה כמעט מוחלטת של הממשל האמריקאי, בשנתיים האחרונות, אכן הובילו לשינוי במאזן הכוחות האזורי, אך עבור "ישראל" הם עדיין אינם מספיקים כדי לעגן מאזן זה לטווח הארוך, במיוחד שלא חל כל שינוי בתפיסת אויביה אותה, ולכן עליה, כלומר על "ישראל", "לשמר את המצב הקיים, להתאושש, לחזק את יכולותיה ולהיערך טוב יותר לפעם הבאה".
מה שניתן להסיק באשר לרצונות הישראליים בתיקי האזור השונים, הוא שמלחמות "ישראל", בתמיכת הממשל האמריקאי, הביאו את המזרח התיכון לנקודה שבה ניתן לחולל שינוי גיאו-פוליטי וביטחוני מהותי ויסודי לטובת "ישראל", אולם "הצלחה" זו לא תתאפשר אלא אם תושג התפרקות מנשק אמיתית, לא פורמלית, באיראן כמו גם בלבנון וברצועה. אף אחד מאויבי "ישראל" לא יתנדב לעשות זאת מרצונו, ו"ישראל" תיאלץ לכפות זאת בכוח, והאתגר העומד בפני נתניהו היום הוא לשכנע את טראמפ להמשיך ולתמוך בנתיב זה.
ולמרות קיומם של קולות ישראליים, שאוזנם של ערבים מסוימים קולטת גם כן, הטוענים שקיימים חילוקי דעות ניכרים בין הצדדים, ומדיניותו של נתניהו בדרך כלל פוגעת ביחסים האסטרטגיים עם ארצות הברית, הנתונים מראים לאחר כל פגישה של נתניהו עם טראמפ שהמציאות הפוכה מ"המשאלות", וכי השפעתן של "הצהרות" אלו, אפילו במקרים של התנגשות עם העמדה האמריקאית, נותרה במינימום ההכרחי. יתר על כן, נתניהו הצליח לנצל פער פורמלי זה לטובתו האישית, באופן שהוא נראה "המנהיג הישראלי היחיד" המסוגל להתמודד עם לחצים, אפילו כשהם מגיעים מבעלת הברית האסטרטגית הגדולה והחשובה ביותר.
כמו כן, נתניהו הצליח באותה עת, להתאים בין "צרכי ישראל ודרישותיה הביטחוניות" לבין שמירת היחסים עם ארצות הברית, גם כשעברו את שלביהם המסוכנים ביותר, במינימום נזק אפשרי, וזה היה אולי האתגר הגדול ביותר של נתניהו בכהונתו הנוכחית.
ובסך הכל, וכל עוד התמיכה האמריקאית המוחלטת, ללא סייגים או תנאים, ב"ישראל" לא נפסקה, לא ניתן לראות ביחסים אלו כפגועים או שהם בדרכם לגרוע מכך. והשורה התחתונה, ההימור על "שבע רעות" אפשריות או עתידיות אחרי "השבע השמנות" בהקשר של היחסים האמריקאיים-ישראליים, יוותר "חלומות באספמיה" ערביים חסרי בסיס וחסרי פירוש.