מדיניות החוץ של דונלד טראמפ נשענת פחות על עקרונות קבועים או בריתות מסורתיות עם ישראל, ויותר על תכונה בולטת אחת: רצון בלתי נלאה להגיע ל"הסכם גדול" עם כל צד שיכול להעניק לו יתרון, ללא קשר לעמדות אנטי ישראליות, רקע אידיאולוגי או מתחים אזוריים. מטרתו הסופית היא בעיקר יצירת מורשת אישית וזכייה בפרס נובל לשלום; נושא עליו דיבר פומבית פעמים רבות והגדירו כמדד להצלחתו.

במהלך השנים, טראמפ הוכיח שקריטריון המו"מ שלו אינו התאמה למדיניות ישראל. דוגמה בולטת לכך היא הקשרים ההדוקים עם קטאר; מדינה שאירחה שנים רבות את מנהיגי חמאס, גינתה בפומבי את התקפות ישראל על עזה ושיחקה תפקיד מרכזי בתמיכה פוליטית וכלכלית בקבוצה זו. על אף עמדות אנטי ציוניות אלו, טראמפ כינה את קטאר "שותפה אסטרטגית" וקיים פגישות רשמיות רבות עם אמיר המדינה.

דוגמה נוספת היא רג'פ טאיפ ארדואן; מי שהאשים את ישראל פעמים רבות ב"פשעי מלחמה" והביא את הקשרים אנקרה–תל אביב כמעט לקריסה. עם זאת, טראמפ לא רק שהקים קשר אישי חם עם ארדואן, אלא גם ניהל מו"מ נרחב איתו בנושאי סוריה, הכורדים וביטחון.

אותו דפוס נצפה גם בהתנהלות מול פוטין. מוסקבה גינתה פעמים רבות את מדיניות ישראל ועומדת לצד איראן במאזני הכוח האזוריים, אך טראמפ קיימה פגישות רשמיות ברמה גבוהה ושאף ל"הסכם גדול" עם רוסיה.

כעת, טראמפ ממשיך במסלול זה ופונה למשא ומתן עם דמשק. זאת בעוד אחמד אלשרע, בכיר קרוב לממשלת סוריה, מציין כי דמשק לא תקיים משא ומתן עם ישראל אלא אם תסולק הגולן המוחזק במלואו. על אף עמדתו הברורה, טראמפ עדיין מחפש עסקה; כאילו סוגיית ישראל חשובה לו רק כאשר יש לה תועלת כלכלית או דיפלומטית ישירה.

בהקשר זה, זוהראן ממדאני – שנבחר לאחרונה כראש עיריית ניו יורק והחזיק בעמדות אנטי ציוניות בולטות – הוצג לאחרונה על ידי טראמפ כאדם "שאפשר להגיע איתו להסכם". עמדות אנטי ישראליות של ממדאני וצוותו, ככל הנראה, אינן חשובות עבור טראמפ.

טראמפ כה מתעניין באינטרסים אישיים ובתועלות של הסכמים אפשריים, עד שלא מן הנמנע שהוא ייכנס למשא ומתן עם איראן בעתיד הקרוב ויגיע להסכם; הסכם שבו המשאבים והיכולות הכלכליים של איראן, כגון משאבי הנפט והגז העצומים שלה, מכרות ומתכות נדירים ואסטרטגיים, מעמדה הגיאופוליטי ונתיבי הסחר שלה, יהיו אטרקטיביים יותר עבור ארצות הברית מאשר עבור ישראל, אשר מוציאה חלק מתקציב ארה"ב על סיוע כספי וצבאי מדי שנה. מנקודת מבטו של טראמפ, התועלת האמיתית טמונה במדינה עם משאבים עצומים; לא בשותף שגורם לו הפסדים כספיים. מצד שני, הדור הבא של מנהלים אמריקאים כולם אנטי-ישראליים ומאמינים מדוע עליהם לסבול את ישראל, שתמיד עולה להם כסף; הם לא רואים עתיד מזהיר ליחסי ארה"ב-ישראל.