העיתון הלבנוני «אל-אח'באר» פרסם מסמך של המועצה לביטחון לאומי האמריקאית, שהוגש לממשלו של דונלד טראמפ תחת הכותרת «כיצד להיפטר מחזבאללה», ובחן את פרטיה של התוכנית. המסמך מדגיש את המעבר של ארצות הברית למדיניות של «לחץ מרבי» על החברה התומכת בהתנגדות, באמצעות סנקציות כלכליות ושלילת שירותים, לצד מדיניות המבוססת על מתן «תמריצים כלכליים וחברתיים» באמצעות ממשלת לבנון.

מחברי המסמך רואים בניסיון «לנתק את הקשר בין חזבאללה לבין סביבת התמיכה שלו» את הגורם המרכזי למימוש התוכנית. לשם כך הם מציעים שורה של צעדים, ובראשם מתן עדיפות לתושבי הדרום בתהליכי השיקום, בתשלום הפיצויים ובמתן השירותים; השבת הפיקדונות הבנקאיים ויצירת מקומות עבודה. ארצות הברית סבורה כי צעדים אלה עשויים להפחית בהדרגה את תלותה של הסביבה השיעית ברשת השירותים החברתיים של חזבאללה.

המסמך קורא גם להימנע מ«שיח של ענישה והשפלה» כלפי תומכי חזבאללה, במקביל לבידוד הגרעין הצבאי והביטחוני של הארגון. האסטרטגיה האמריקאית נשענת על האשליה שלפיה סביבת ההתנגדות נשחקה בעקבות המלחמות והמשברים, וכי אם המדינה אכן תצליח לשקם את האזורים שנפגעו, לשלם פיצויים ולספק שירותים, ייתכן שתושבי הסביבה ישקלו מחדש את עמדותיהם ואת בחירותיהם הפוליטיות.

ארצות הברית כבר יישמה בעבר מודלים דומים במדינות שונות, ובהן יפן, גרמניה וצפון אירלנד, וכעת היא מבקשת להפיק מהם תועלת בלבנון, בלי להביא בחשבון את ההבדלים בין החברות במדינות אלה. זאת, אף שהמסמך מכיר במגבלות ההשוואה בין לבנון למדינות אחרות, ומודה כי ההבדלים במבנים הפוליטיים, החברתיים וההיסטוריים שלהן אינם מאפשרים לשחזר או להעתיק את הניסיון הגרמני, היפני והצפון-אירי למקרה הלבנוני.

מחיקת הזהות התרבותית של לבנון

למרות זאת, הצעדים המוצעים אינם משקפים יישום מעשי של ההכרה במגבלות הללו, ומחברי המסמך חוזרים שוב אל אותן «נוסחאות ישנות».

המושג שאליו מתייחס המסמך הוא «אינדיאניזציה» ו«פלסטיניזציה» של לבנון — תהליך שבו, כפי שדן גם ההוגה הפלסטיני מוניר אל-עכש בניתוחו את חוויית הקולוניאליזם האמריקאי, נעשה ניסיון למחוק את זהותה התרבותית וההיסטורית של החברה, כפי שנעשה כלפי הילידים האמריקאים, ולעצב מחדש את זיכרונה הקולקטיבי כדי להפוך את הקולוניאליזם למודל וליצור תחושת בושה בזהות המקורית.

במסגרת מודל זה, המורשת התרבותית נשמרת אך ורק כ«פולקלור», ללא קשר לזכויותיהם ההיסטוריות והפוליטיות של בעליה. משמעות הדבר היא יצירת אדם המקבל את הקולוניאליזם כמציאות סופית, ואינו ממשיך עוד להיאבק להשבת זכויותיו הלאומיות ולשימור זהותו ההיסטורית.

לפי גישה זו, אין עוד הכרח שהפלסטינים יוותרו לחלוטין על זהותם הלאומית. במקום זאת, המטרה היא לעצב מחדש בהדרגה את סדרי העדיפויות שלהם, כך ששמירה על היציבות הכלכלית והחברתית והבטחת תנאי החיים היומיומיים יהפכו לחשובות יותר מתביעת זכויותיהם הלאומיות או מהמשך המאבק.

הגורמים לכישלון התוכנית האמריקאית בלבנון

הדברים המוצגים במסמך האמריקאי אינם חדשים, אלא תואמים במידה רבה רעיונות וגישות שהוצעו בעבר בידי חוקרים ובכירים ישראלים, במטרה להחליש את חזבאללה ולצמצם את זיקתו לסביבתו החברתית. אולם חישובי המציאות של החברה הלבנונית והפלסטינית חשפו את מגבלותיה של תוכנית זו, שכן שיפור בתנאים הכלכליים, ולו בחלקם, מעולם לא הוביל לסיום ההתנגדות בחברה הפלסטינית.

מחקר שפרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי של ישראל בשנת 2009 הדגיש כי הרחבת שיתוף הפעולה הכלכלי והשגת צמיחה בגדה המערבית אינם מובילים בהכרח לשינוי אמונותיהם הבסיסיות של הפלסטינים או לתמורות ביחסם לסוגיית המאבק.

דני ברקוביץ', חוקר ישראלי, הציע בספר שפרסם בשנת 2007 מדיניות להחלשת «כוחה העממי המושרש של ההתנגדות». בהקשר זה הוא התמקד בשני צירים: הראשון הוא חיזוק מוסדותיה של מדינת לבנון באמצעות תמיכה אזורית ובין-לאומית, כדי שהמדינה תוכל להרחיב בהדרגה את נוכחותה ולהטיל מגבלות על חזבאללה. הציר השני הוא החלשת הקשר החברתי בין הארגון לבין תומכיו, באמצעות צמצום יכולותיו הכלכליות של הארגון והחלשת רשתות התמיכה והשירותים המסייעות לבסס את נוכחותו בחברה.

כעבור כמעט שני עשורים, גישה זו הועלתה שוב במחקר שפרסם ביוני 2026 ג'פרי וילמן, דיפלומט אמריקאי לשעבר, במכון ברוקינגס. הוא שב והציג את אותו היגיון, ולפיו החלשת הבסיס הפוליטי והחברתי של חזבאללה מחייבת להוכיח כי ממשלת לבנון מסוגלת לספק שירותים, מקומות עבודה וביטחון, ברמה העולה על זו שחזבאללה מציע.

אולם הניסיון ההיסטורי מעורר שאלות מהותיות בנוגע לתקפותה של גישה זו. הניסיון הפלסטיני והלבנוני מלמד כי הזיקה הלאומית אינה מסתכמת ב«אינטרס כלכלי» בלבד, וכי היחסים בין חברות לבין מטרותיהן אינם מצטמצמים למשוואה של הכנסות ושירותים.

לפיכך, גישות השואבות השראה מהניסיון הגרמני, היפני והצפון-אירי ומבקשות ליישמן בפלסטין ובלבנון, עומדות בסתירה למציאות ולמבנים ההיסטוריים, החברתיים והפוליטיים של חברות אלה. שינוי תנאי המחיה ומתן חלופות כלכליות אינם מובילים בהכרח לשינוי בתודעה הפוליטית או לוויתור על בחירות שהתגבשו לאורך עשרות שנים של מאבק וניסיון היסטורי.